אוגרים גידלתי ורוממתי מאת ג’קי לוי

January 29, 2020 8:13 pm0 commentsViews: 3

 

 מכירים את הרגעים האלה שבהם מתברר לכם שאתם אידיוטים מושלמים? טוב, אז אימצתי חיית מחמד חדשה

יש משהו עוצמתי ביכולת לשחרר הכל ולהגיע קרוב לנקודת האפס המוחלט. אני חושב, למשל, על מפקד בכיר או על מנכ”ל של חברה גדולה באמצע טיפול אצל שיננית. יש לו אגו בגודל של נושאת מטוסים. מאות אנשים תלויים בו על בסיס יומיומי. המון אדם שהוא לא יודע את שמם חולפים על פניו, הפנים שלהם משדרות את כל שלל ההבעות שבין חנופה לפחד מוות. מילה אחת שלו מזיזה גדודים או סכומי עתק.

אבל עכשיו הוא שום דבר. רובץ בחוסר אונים על כיסא הטיפולים וחושש לעשות תנועה לא נכונה. אישה זרה במסכה ובכפפות נמצאת יותר מדי קרוב אליו, וכמו כולם גם הוא בוהה לה במצח, מהנהן כמו אחרון השקרנים כשהיא שואלת אם הכל בסדר, לא מתרעם גם כשהיא נוזפת בו על מחדלי צחצוח כאילו הוא ילד בכיתה ב’, ומתפלל שזה ייגמר כבר.
כשחושבים במונחים של מסע רוחני, חצי שעה אצל שיננית יכולה להיות חתיכת ויפאסנה. הכניעה הטוטאלית. ההכרה בחוסר האונים. יש בזה משהו מזכך ומשחרר.

איור: נדב מצ’טה

אין לי שום כוונה לדבר הפעם על פוליטיקה, אבל הקורא הנבון בוודאי יסכים שלא יזיק, לפחות לחלק מהמועמדים, לפתוח כל יום בחצי שעה כזאת. תנוחת מומיה בלתי אפשרית. מסרגות מתכת נוברות בחלל הפה. אדים מביכים על זגוגיות המשקפיים. אפס אגו. אפס מוחלט.

הבעיה עם שיננית היא שאין שום אפקט הפתעה. עם שיננית קובעים הרבה זמן מראש, והיכולת להכין את עצמך מרככת במשהו את הסיטואציה ההזויה. ואילו חלק חשוב מאוד מתהליך ההשפלה המבוקר שאני מדבר עליו נעוץ בהפתעה הפתאומית.

הטיפול הנכון שיעזור לך לשים סוף לכאבים ולחזור לתפקוד מלא

לכן, אני באופן אישי, מעריץ את הרגעים היקרים האלה, שבהם מתברר לך מעל לכל ספק שאתה אידיוט מושלם. אני לא מדבר על מצבים טריוויאליים, שבהם המפלגה שתמכת בה מתגלה כחבורה של שקרנים פתטיים. זה כסף קטן.
אני בטח לא מתכוון לקטע היומיומי, שבו הילד שלך מזהה שאתה לא מצליח להתמודד עם הסמארטפון ופותר את הבעיה בקלות מכעיסה. אני מדבר כאן על האפס המוחלט. על הרגע שבו כל מה שלמדת, הספרים שקראת, הניסיון שצברת וכל מה שחשבת על עצמך, מתפוררים לאפר ואבק.

בקיצור, קצת לפני חנוכה הילדים החליטו שהם רוצים אוגר. הכל כמובן התחיל מקנאה. התברר שלמישהו אחר יש אוגר. כלומר, התארחנו במקום שבו חיים הורים שמרשים אוגר.

בשלב הבא מגיע הליטוף. מסיבות אבולוציוניות לא ברורות האוגרים השכילו לטפח פרווה קצת יותר מדי נעימה. עם זאת, הם גם סידרו לעצמם מערכת הסברה גאונית, שהצליחה לעשות את הבלתי אפשרי ולמתוח קו הפרדה עבה בינם לבין הישות הזהה כמעט לחלוטין המכונה “עכבר”. ניצחון האוגר על העכבר שם בכיס הקטן את ניצחון הרביולי על הקרפלך, ומבחינתי הוא המבוא להבנת מקצוע היחצנות.

אחרי כמה רגעים של ליטוף פזיז, הילדים כבר החליטו שהם רוצים אוגר. יחסית לדברים אחרים שהם היו עלולים לבקש בתור דמי חנוכה, היתה לנו תחושה שיצאנו בזול. מה גם שכולנו חשים הזדהות עם האוגר. גם אשתי וגם אני באים מבתים של אוגרים – המחסן, הבוידם, והמאחורה של האיך קוראים לזה, מלאים בדברים שכבר שכחנו למה אספנו מצידי הרחוב, ואם עלי חמינאי היה מציץ לתוך המזווה שלנו, אין סיבה שהוא לא היה רואה בזה מחמאה אישית.

לחנות בעלי החיים הגענו מוכנים. כלומר, בערב הקודם עשינו בינג’ של סרטוני מכרסמים. כבר ידענו איזה כלוב הולך לצ’ינצ’ילה או לשרקן, ואילו יצורים חמודים יוכלו להתאים לכלוב הישן שהשגנו מחברים. הכרנו בעובדה שבכל הנוגע לבעלי חיים, הכל נשאר כמו בבדיחות של אבנר דן משנות ה־70. הזהות של אוגר היא קודם כל עדתית, למרות שבמקרה הזה גם הסיבירי וגם הסורי חיים פחות או יותר על אותו תפריט. וחשוב מכל, ידענו שאנחנו לא רוצים המלטות. שום בעיות דמוגרפיות אצלנו בבית. תקראו לנו בשמות גנאי, אצלנו הרוב האנושי חייב להישמר. תודה.

הצעירה שליד הקופה אמרה שהבחורה השנייה היא המומחית. תכף היא באה והיא תוציא לכם שתי נקבות סוריות. כי אם זה זכר ונקבה, וויי וויי וויי, חבל לכם על הזמן…

אתה מבין מה זו מקצוענות? אמרה לי העוכרת ביציאה מהחניה. לא מתעצלים. לא מחפפים. עושים קצת עבודת הכנה. מחקר שטח. סרטונים. יש לי גם את הכתובת של הבחורה. אמרתי לה שאם זה זוג, היא עוד תשמע מאיתנו.

טוב, שלושה ימים לאחר מכן התברר שהשתיים אמנם היו נקבות כדת וכדין. מה שלא ידענו היה העובדה הפעוטה שאחת מהן כבר היתה בהיריון מתקדם. דברים שהתרחשו בחנות. יופי של עבודת הכנה.

הילד שביקש את האוגרים היה גם הראשון להבחין במשהו מוזר שמתרחש בכלוב. ההמלטה היתה מוצלחת ביותר. שמונה אוגרים קטנטנים, במזל טוב, עיוורים למתרחש ובלתי קרואים כמו פוליטיקאי בשוק מחנה יהודה. ורודים כמו נקניקיות. שמונה כנגד שמונת נרות חנוכה. או כנגד מספר השיניים בפה של אנטיוכוס. או מספר תאי המוח הפעילים בראש שלי. המאזן הדמוגרפי בבית התהפך. בתוך חצי שבוע. מה נאמר? זה היה מוחלט וזה היה מזכך.

בשלב הבא מתחילים להפחיד אותך שהאמא עשויה לטרוף את הגורים, מה שעלול להפוך את כל המהלך הנאה של פתיחת פינת ליטוף פרטית לטראומה מתגלגלת שעוד תפרנס יפה כמה פסיכולוגים.

מצד אחד, משהו בך אומר אדרבה, למה לא ניתן לטבע לעשות את שלו? מצד אחר, התברר שהאוגרת שהבאנו הביתה היא אמא למופת, עם פוטנציאל להפוך למדריכת הנקה. בלילות, כשהיא לא עיינה ב”הלוחשת לתינוקות”, היא גרסה מטפחות נייר והכינה מהן חדר ילדים חמים ומפנק לשמינייה. למחרת היא הזיזה את חדר הילדים לפינה הנגדית. וכך היא ממשיכה לעצב מחדש את הבית פעמיים ביום, באופן שקצת מזכיר לילדים וגם לי כמה דמויות אימהיות שמוכרות מאוד למשפחה.

חודש אחרי ההמלטה כולם כבר גדלו ובגרו, והכלוב נראה כמו בסיס של טירוני מארינס. שניים מסובבים את הגלגל. ארבעה עושים תרגילי מתח לאורך ולרוחב של גג הכלוב. היתר משייפים שיניים ומסדרים את המחנה בפעלתנות שלוחצת לי על המיגרנה.

פיונה, האם הגאה, יכולה סוף־סוף לנוח קצת. היא מזכירה לנו כמה עמוקה המחויבות ההורית. מדהימה אותנו בתבונה ובמסירות שלה, ובגדול, משדרת לנו שאולי הבאנו אותה על תקן של פינת ליטוף, אבל היא באה לטלטל את חיינו. והיא צודקת. אין כמו תחושת האהבל המוחלט כדי להכניס קצת ענווה ותבונה. ואם גם אתם רוצים מכל הטוב הזה, יש עוד שישה אוגרים למסירה. סורים, אבל בקטע טוב.

[email protected]

 

Leave a Reply


Scroll Up