אז היא לא מסכימה/דרור שרמן

June 13, 2013 4:38 pm0 commentsViews: 208

meravהדוקטורט של מירב שניצר, מבית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב, מתאר את היחס לכפיית יחסי מין של גברים יהודים על נשים בקהילות אשכנז במאות ה-12 וה-13, כפי שעולה מהמקורות ההלכתיים והפרשניים של התקופה. שני התחומים המרכזיים שבוחן המחקר הם כפיית יחסי מין של גברים על נשים ללא קשרי נישואים וכפיית יחסי מין של בעלים על נשותיהם. במסגרת התחום השני היא בחנה גם את שאלת הכפייה בהקשר של נישואי קטנות (מושג הלכתי המציין בת פחות מ12 ויום) אשר היו מקובלים באשכנז באותה התקופה.

עד כמה רלוונטיות הפסיקות ההלכתיות מימי הביניים היום?

פסיקותיהם של גדולי חכמי אשכנז מוזכרות בפסקי דין רבניים גם היום. כך למשל כאשר דן בית הדין הרבני בירושלים בשנת 2003 בתביעת גט מ”בעל שנוהג באופן ברוטלי (עד כדי נזק לאשה) בתחום יחסי האישות”, נדרש אחד הפוסקים באריכות לקביעת רבנו תם (1100 -1171), ש”אין חיוב גט פיטורין, ואין מחייבין אותו Slider (71)לגרש, אלא משתדלים ומשדלים אותו בעצה טובה שייתן גט”–כלומר אין לכפות גט על הבעל. במקום אחר בהכרעת הדין מצוטטת עמדתו הקיצונית יותר של הרא”ש (רבי אשר בן יחיאל 1250–1327): “וכי בשביל שהיא הולכת אחר שרירות ליבה ונתנה עינה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה, נשלים תאוותה ונכוף האיש שיגרשה”? אם רבנו תם אינו מתייחס כלל לאישה, הרא”ש מעלה את החשד שהאישה משתמשת בבית הדין שימוש ציני כדי לחלץ ממנו גט מן הבעל. שני חכמי ההלכה מתייחסים למציאות החיים בתקופתם, הן במאות ה –12 והן במאות ה –13. הם מעידים על ריבוי גירושין, שיזמו הנשים ועל החשש הגדול מערעור התא המשפחתי, חשש שהביא אותם להמעיט מאד בהיענות לנשים התובעות גט מהבעל. בימי הביניים גרמה הגישה לכך שנשים רבות שסרבו להוסיף לקיים יחסי אישות עם בעליהן הוכרחו להשאר במסגרת הנישואים ולקיים יחסי מין עם בעליהן בניגוד לרצונן. אזכורים אלו בדיון בן ימינו מעידים עד כמה חי ונושם כאן ועכשיו הדיון ההלכתי מן המאות ה-12 וה-13. עם זאת גיליתי במחקר שערכתי, כי האזכורים האלה משקפים רק את אחת מהגישות שהיו מקובלות בעבר, את הגישה המחמירה והחשדנית כלפי נשים. גישה זו העלימה בחלוף הזמן גישה אחרת, מתחשבת יותר כלפיהן .

במה דמו ובמה נבדלו שתי הגישות?

המשותף לשתיהן היה שהעמידו בראש סדר העדיפויות את ההגנה על הסדר החברתי הפטריאכלי-מעמדי. השוני הוא באופן שבו ראו את מקומה של האישה באותו סדר חברתי פטריארכאלי. הגישה האחת, אותה הוביל רבנו תם מצרפת ואחר כך מרבית חכמי ההלכה בגרמניה מאמצע המאה ה –13, רואה בכוח הרב שצברו הנשים בתקופתם איום על הסדר החברתי והתא המשפחתי. המאבק להחלשת הנשים נועד לשמר את אותו הסדר, גם אם פירוש הדבר היה התעלמות מכפיית יחסי מין של בעליהן עליהן. לעומתם מרבית חכמי צרפת שללו את הדרך הזו וראו בשמירת כבודן ורצונן של הנשים אמצעי לשמר ולחזק את התא המשפחתי.

אפשר לזהות שתי גישות בקרב חכמי ההלכה גם בהגדרת המושג אונס וגם ביחס לנשים כקורבנות אונס. אונס “בתולה מאורשה” הוגדר כעבירה החמורה ביותר, בשל פגיעתו במוסדות האירוסין והמשפחה ובשל הנזק הבלתי הפיך לבעל לעתיד, שנמנע ממנו העונג לשכב ראשון עם אשתו. אונס “בתולה לא מאורשה” לעומת זאת נחשב לעבירה הקלה ביותר. כל שנדרש להתרת התסבוכת היה להשיא את הנאנסת לאנס. גם במקרה הזה אפשר לזהות, כאמור, שתי גישות של החכמים כלפי נשים שנאנסו. הגישה האחת הדגישה את שמירת סמכותו של הגבר, אב הבית, כערך עליון. המחזיקים בה הטילו ספק באמינות טענות הנשים, פקפקו במוסריותן, ורמזו השתנהגותן היא שגרמה לכך שתיאנסנה. הם דרשו עדויות חותכות לצעקה או למאבק פיזי כדי להבדיל בין יחסים בהסכמה ליחסים בכפייה. הגישה השניה ביטאה הכרה בחשיבותה של האשה לפעילותה התקינה של המשפחה והפטריארכאלית. טענות הנשים נבחנו לגופן, במטרה לפתור (ככל האפשר במסגרת הסדר הפטריאכלי) את מצוקותיהן. כך, במקרה של סוחרת שהלכה בדרך עם שני גברים יהודים ונאנסה על ידיהם, הטיל רבי שמחה משפיירא (שנפטר בשנות העשרים של המאה ה-13) ספק במוסריותה של האשה, חשד בה שנאפה וניסתה לתרץ זאת כאונס. כנגדו, בחר ראבי”ה (רבי אליעזר בן יואל הלוי (1160 -1235) להאמין לאשה. יש לציין עם זאת שאין מדובר בהכרח באמפתיה כלפי סבלה של האשה, אלא ברצונו של ראבי”ה להשיבה לבעלה ולאפשר את המשך אורח החיים שבו נשים נוטלות חלק בכלכלת המשפחה וכך תורמות ליציבותה.

מה הביא לניצחון הגישה הרדיקלית?
הסיבות ההיסטוריות לכך עדיין אינן נהירות. עם זאת ברור שבמאה ה-13 מתחוללת ריאקציה בפסיקותיהם של המהר”ם (1215 -1293) ותלמידיו בגרמניה. יותר ויותר הם מסרבים לקבל טענת אונס ללא עדות לאלימות פיזית ולהתנגדות ברורה של האישה (“הצעקה” המקראית). במקביל מתגברת ספקנותם ביחס לנשים הדורשות להתגרש מבעליהן בטענה שאינן מסוגלות להמשיך ולקיים יחסי אישות עם בעל שמאסו בו. בשנים שבהן חל שיפור במעמדן החברתי וההלכתי של נשות אשכנז, חשים הרבנים צורך להחזיר אותן למקומן “הראוי”. הם חשים  שאם בעבר היו ה”מורדות” (נשים שחדלו לקיים יחסי אישות עם בעליהן) בבחינת חריג נסבל, עתה מאיימת התביעה הנשית שלא להיבעל על ידי מי שמאוס עליהן לערער את מוסד המשפחה. הם חושדים בנשים כי הן משתמשות לרעה בכלים שנתנה ההלכה בידיהן, כדי לכפות על בעליהן גירושין. ניתן לשער שהפגיעה הקשה בקהילות אשכנז החל מ”פרעות רינדפלייש” (1298) והפיכתן של הקהילות הללו למבודדות וחלשות יותר, חיזקה את העמדה ההלכתית הקשוחה. שמירת המסגרות הקיימות נעשתה קריטית וכל מה שאיים עליהן–לדעת הפוסקים– חייב היה להיעלם.

האם הנוהג של “נישואי קטנות” שימש גם הוא כאמצעי להישרדות הקהילה בעולם עוין?

לא. אפשר היה לצפות שתופעת נישואי “קטנות” – כלומר חיתון בנות לפני הגיען לגיל 12 ויום, תתגבר בתקופות של איום על הקהילה, כדי להבטיח את יציבות המשפחה. בפועל הגיעה התופעה לשיאה בקהילות אשכנז דווקא במאות ה-12 וה-13, תקופת השגשוג והצמיחה. היא הייתה נפוצה אז בכל שדירות החברה. אפילו המהר”ם מדבר כלאחר יד על השאת ביתו הקטנה בדרך זו. דומה שההיגיון החברתי שהניע את התופעה היה רצון המשפחות למהר ולתפוס את החתנים הטובים ולהבטיח בהקדם את העתיד של בנותיהן הקטנות (כפי הנראה בגילאי שמונה או תשע), ולכל הפחות את מעמדן. ההיתר ל”נישואי קטנות” ומימושם היה שנוי במחלוקת כבר בתלמוד, והמשיך להיות שנוי במחלוקת גם באשכנז. דעתם של חכמי התקופה לא הייתה תמיד נוחה מהנישואים ומ”מימושם” באמצעות יחסי מין. הם היו מודעים לכך שבפועל הם מתעלמים מהסכמת הבת (ה”קטנה” לא הגיעה לגיל ההסכמה) ומן הסבל הנלווה ליחסי המין אצל ילדה שטרם הגיעה לפירקה. יחד עם זאת מצאו תמיד את ההסברים וההצדקות שאיפשרו את המשך קיומו של הנוהג. המשפט האחרון בתשובתו של הראבי”ה, העוסקת בבעיה של כלה קטנה שלא חדלה מלדמם לאחר בעילתו של בעלה הוא “מאחר שבא עליה, הרבתה בדמים בלי הפסק ועשו לה רפואה ולא הועילו לה”. תם ולא נשלם. מה עלה בגורלה של הילדה? איננו יודעים מרגע שגופה חדל להיות מוקד הדיון ההלכתי היא נעלמת מעינינו.

Leave a Reply


Scroll Up