אי ירוק בים מאת ג’קי לוי

June 29, 2019 11:06 pm0 commentsViews: 2

בעידן הנוכחי, שכולו נדל”ן, טבע עירוני זה דבר ששווה להילחם עבורו. וכמה מילים על הטור מהשבוע שעבר

לא מזמן ביקרתי במשתלה החביבה עלי, קניתי כמה שקים של תערובת וקצת שתילים, ביקשתי גם להאריך את תוקף כרטיס החבר, והשתלן שאני מכיר כבר כמה שנים תקע בי מבט עצוב והודיע לי שאין שום טעם. הם סוגרים בקרוב. זהו זה.

כן, כן, זה נגמר, וזה היה לגמרי צפוי. משתלה שעומדת על מרחבי קרקע עירוניים נחשקים. מכאן צומח מגדל, ושם מתרומם פרויקט. יזמים וקבלנים שעוברים עם הטנדר בכביש ממול מזילים פסים של ריר לאורך הרחוב הראשי. נו, אף אחד לא חשב ברצינות שלנצח תעמוד פה משתלה.

תראה, לחמודים האלה קוראים סלסלי כסף, אבל הנדל”ן שהם תופסים כאן בפלסטיקים שלהם זה לא סלים של כסף – זה משאיות! אתה מבין? ואני הבנתי. ובאמת לא חשבתי שהמשתלה תצליח לנצח את השוק.

בינתיים גם המשתלה הוותיקה במושבה הודיעה שסוגרים, ומן הסתם זה מה שילך ויקרה עם רוב המרחבים הלא רציניים. לא משתלמים. המשעשעים.

אני זוכר פינת חי אחת שעמדה במיקום מבוקש מאוד, לא רחוק ממתחם עמק רפאים. לקחתי לשם פעם את הילדים לבקר את הארנבות והברווזים. פתאום הגיע מאחוריי ברנש שאני מכיר. נדמה לי שהוא מתווך. בן אדם שאם אתה משתעל לידו, הוא מייד מודיע לך שהוא מכיר סירופ מעולה, ואם אתה רק רוצה, הוא יכול לארגן מחיר טוב.

“תראה את הברווז הזה”, הוא אמר לי, “מתרוצץ כמו מלך על כלוב של 20 מ”ר. אתה יודע כמה עולה שכירות של 20 מ”ר בשכונה הזאת? ואני לא מדבר איתך על הבריכה”.

אמרתי לו שאני מבין את האבסורד, אבל מה הטעם להתגורר בשכונה שאי אפשר לגדל בה ברווז? כלומר, איך אתה הולך לגדל ילדים באזור שבו הכל – הגינות, הנדנדות, הספסל והארנבת – נדל”ן?

אוהו, הוא אמר לי… עכשיו אתה מדבר. בוא נשאל למה לך בכלל לגור בעיר? גועל נפש. אתה יודע מה, בדיוק התפנה בית, בובה! במושב עמינדב. הלב נפתח! יש לך 20 רגע? עכשיו אני מקפיץ אותך.

  • • •

אם יש צמד מילים שלמדנו לאהוב זה “טבע עירוני”. מין נס קטן שאת הצידוק שלו אי אפשר לנסח במספרים. יש בעיר שלי כמה פנינים כאלה.

באופן מוזר כלשהו הביקורים באותם מקומות מרגשים אותי יותר מאשר גיחות לטבע האמיתי. למה? כי שום דבר שם לא מובן מאליו. כי ברור לי שהיו כמה גיבורים שהפכו שולחנות ונלחמו כדי שהמקומות האלה יישמרו. כדי שאנשים עירוניים שבמשפחה שלהם יש יותר מסכים מנפשות יוכלו לחצות כביש, והופ – הם יושבים בצל עץ חרוב, נושמים. רואים משפחה של צבאים חיה את חייה, ושומעים את הצפרדעים שמקרקרות מעבר לסבך ומצליחות להחריש את טרטור העבודות על תוואי הרכבת הקלה.

יש אנשים שלא חושבים שילדים או מבוגרים צריכים להתחכך בטבע כדי לגדול בריאים ושמחים. הם לא מבינים מה הצורך בצפרדע, בבלוטים או בסחלב, ומה היתרון בלגדל עגבניות או פלפל בתוך פח שמן ישן של 15 ליטר. ולי אין שום דבר חכם לומר להם, למעט הבעת תנחומים על הדבר ההוא שהלך להם לאיבוד.

אני באמת לא חושב שאפשר או צריך להסביר למה בכלל טבע עירוני ולמה זה דבר ששווה להילחם עבורו ואפילו לא להיות כלכליים במיוחד.

הילדים שלנו עירוניים יותר מאיתנו. אין מה לעשות לגבי זה. יש להם סימפתיה מסוימת לעניין שלי בגינה, למרות שבכל רגע נתון הם יעדיפו פיצה. או סרטון ויראלי.

אבל מכיוון שהשבועיים האחרונים היו שיא העונה של תות העץ והצנוברים – שבירושלים עדיין קוראים להם פיניונס – אני שמח לראות איך ילדי השכונה חוזרים להיות לקטים. כולם מטפסים על העצים. מכתימים חולצות בתות אדום ובתות לבן, והולכים מתחת לעצי האורן עם הפרצופים באדמה, לא כדי לחשב מטרים מרובעים ולהשוות, אלא כדי למלא את הכיסים בפיניונס ולמצוא גם אבן יד טובה לפיצוח.

  • • •

דברים שכתבתי כאן בשבוע שעבר גררו לא מעט תגובות נסערות, כך שאני מבין שנגעתי במשהו. אשמח להבהיר כמה דברים. אני בעד חופש הביטוי, ולכל אדם שמורה הזכות להגיד שאלוהים הוא חבר דמיוני. למען האמת, מותר גם להגיד שחילונים הם תינוקות שנשבו. בגדול. מותר להעליב. אין גם שום חוק שאוסר להיתמם. הרי חלק מהתימנים באמת קמצנים, חלק מהתוניסאים באמת נוטים למשקל יתר, חלק מהיהודים אכן מתמקחים, וחלק מההומואים… נו. טוב. אני לא רוצה להסתבך.

מותר להגיד. וגם להיתמם. אבל חייבים להבין שברגע שאתה בוחר ברטוריקה מסוימת, אתה עובר מקבוצת השיחה לקבוצת השנאה. זה פשוט להחריד.

הכינוי “חבר דמיוני” לא בא להעליב את אלוהים, אלא את האנשים המאמינים. לומר שהחכם במאמינים – יהא זה פרופ’ אומן, ש”י עגנון או הרמב”ם – עדיין טיפש ואינפנטילי מאחרון החילונים. כמה עלוב לדבר כך. כמה גס הוא הניסיון ללכלך על עצם התפילה, שהיא אחת הפעולות האנושיות ביותר. אולי הפעולה הראשונית שהפכה אותנו לבני אדם.

קיראו מה היה למשורר חילוני כמו יהודה עמיחי לכתוב על התפילה, ותבינו באיזו שלולית מבוססות רגליו של מי שמריע “חבר דמיוני”.

בשכונה שבה גדלתי היו כמה פרחחים שנהגו להתקרב יותר מדי. יכולת להריח את המלפפון החמוץ שהם אכלו שלשום. הם היו מנופפים ידיים מסביבך. חולפים מילימטרים מהפנים שלך ולא מפסיקים להגיד “לא נגעתי בך! לא נגעתי!”

אולי את עצמם הם הצליחו לשכנע. מן הסתם גם זה לא. כי מי שבא ברע, רואים את זה עליו. אפשר להריח שנאה. ומי שבא לשנוא, תמיד ינסה לצמצם את העומדים מולו ולדחוס אותם להגדרות צרות. “בולסי מופלטות”, “זוללי שפנים”, “מנשקי קמעות”. ומה? אתם לא אוכלים מופלטות? ומה רע בשפן או בקמע? הי! לא נגעתי בך.

(איור: נדב מצ’טה)

Leave a Reply


Scroll Up