דע את אמריקה – פרק א’ \ בן אלידע

December 21, 2018 9:33 pm0 commentsViews: 15

לאלה מכם שמעוננינים להכיר את ההיסטוריה של היווצרות המפלגות והשיטה הפוליטית האמריקאית, אני מתכבד להציע לכם אותה ב 11 פרקים שבועיים. אני חייב לציין שהשתדלתי להביא רק את עיקרי הדברים והתאמצתי מאוד להגיש רק עובדות, בלי כל פרשנות פוליטית. אני מתנצל מראש אם פה ושם השתרבבה נימה של פרשנות לדברים, אבל לפעמים, קשה להתעלם מהעובדות, ולהטמין את הראש בחול. אז בואו ונתחיל

מי שחושב שהמאבק בין הדמוקרטים לרפובליקנים התחיל פחות או יותר כשהוא התחיל להתעניין בפוליטיקה האמריקאית, לא יודע איפה הוא חי

נתחיל אולי אבל מעובדה שתפתיע 99.9% של הקוראים: בשנת 1798, החליטה המפלגה הרפובליקנית הקטנה בקונגרס האמריקאי לשנות את שמה באופן רשמי ל: “המפלגה הרפובליקנית – דמוקרטית”

אז תשכחו את כל מה שאתם יודעים וחושבים על ההיסטוריה ועל המשמעויות העכשוויות של שמות המפלגות החביבות עליכם, מפני שאין למפלגות המודרניות של היום שום קשר אידיאולוגי מתמשך עם המפלגות הידועות באותו שם לפני עד בערך 100 שנה

משנת 1800 ועד שנת 1820, שלטה המפלגה רפובליקנית – דמוקרטית באמריקה באופן בלעדי, עד כדי כך היה כוחה גדול, שהמפלגה השניה, שנקראה המפלגה הפדרלית, נמחקה למעשה מהמפה, כשהיא מותירה את המפלגה השלטת ללא כל אופוזיציה. הנשיא מונרו, שנבחר בשנת 1820, נבחר בלי שהייתה לו למעשה תחרות, שכן הוא היה המועמד היחיד, מטעם המפלגה היחידה בשטח

במהלך שנות העשרים של המאה ה 19, הצטרפו כמה מדינות אמריקאיות נוספות לברית, כולן מה שאנו רוראים היום: מדינות הדרום. הצטרפות המדינות האלה שינתה את שיטת הבחירות לנשיאות. המדינות החדשות, שהאוכלוסיה שלהן התאפיינה באוכלוסייה מצומצמת יחסית של בעלי קרקעות לבנים ועשירים שאדמותיהם עובדו על ידי עבדים, דרשו כתנאי להצטרפותם את הזכות להעמיד מועמד לנשיאות משלהם. במדינות האלה הנשיא לא נבחר על ידי הבוחרים. אלה בחרו ביום הבחירות נציגים (אלקטורים), שהוסמכו לבחור נשיא כרצונם. בעלי זכות הבחירה היו אך ורק אנשים לבנים בעלי

קרקעות ועבדים, ולא כלל אזרחי המדינות. כדי להצטרף למעגל בעלי זכות הבחירה, היה על המבקש להוכיח שהוא עשיר באמת, דרך שומת המס שלו. רק בוחרים שהכנסתם עמדה בקריטריונים, זכו בזכות לבחור

מאחר והמדינות המצטרפות העמידו את קבלת השיטה שלהם על ידי כל החברות בברית כתנאי להצטרפותן, הפכה שיטת האלקטורים לשיטה האמריקאית עד עצם היום הזה, אם כי היא אבדה מזמן את ההצדקה לקיומה: שמירת זכותו של הכוח הלבן והשולט, למנות לעצמו נשיא כדמותו ובצלמו.

השינויים האלה גרמו לפיצולה של המפלגה הרפובליקנית – דמוקרטית לארבעה פלגים חסרי שם, וכל אחד מהפלגים, העמיד מועמד משלו לבחירות של 1824. אם אתם רוצים להשליך על מה שמוכר לכם בהווה: תארו לכם מצב שכל מי שרואה את עצמו מועמד ראוי לנשיאות, מציג את מועמדותו. בהעדר הליך של פריימריס, למעשה יום הבחירות הוא זה שמבדיל בין מועמדים שונים ומביא לבחירתו של מועמד מוסכם אחד

אף אחד מהמועמדים שעמדו לבחירה ביום הבחירות, לא הצליח לזכות באמונם של רוב האלקטורים, אף על פי שהמועמד אנדרו ג’קסון, זכה ברוב קולות הבוחרים (הרוב הפופולארי). ההכרעה לפיכך הועברה לקונגרס שבחר במועמד שהגיע למקום השלישי (מתוך ארבעת המתמודדים) – ג’ון אדאמס. נא לזכור: כל המתמודדים באו בעצם מאותה המפלגה

מן הראוי לציין שהשיטה הזאת תקפה גם היום. האלקטורים רשאים לבחור לעצמם נשיא כרצונם, ללא כל התחשבות ברצון הבוחר, וזאת היא הסיבה היחידה שבזכותה נבחרו ב 30 השנים האחרונות כמה נשיאים רפובליקנים, אף על פי שרוב הבוחרים באמריקה הצביעו באפן עקבי בעד המועמדים הדמוקרטים. למעשה רונלד רייגן, היה הנשיא הרפובליקני האחרון שזכה גם ברוב הפופולארי וגם בקולם של האלקטורים

המשך בשבוע הבא

Leave a Reply


Scroll Up