הברקזיט הבריטי והסכסוך הישראלי-פלסטיני: זה מחיר דחיית הסדר קבע מאת יוסי ביילין

March 23, 2019 9:49 pm0 commentsViews: 7

בצפון אירלנד עלול להיות מצב שבמקום משאל עם בקרב אזרחי המדינה, יחליט האיחוד האירופי, עבורם, האם הם חלק מבריטניה או מאירלנד. בישראל, אם לא נזדרז ונקבל החלטה על חלוקת הארץ, תכתיב לנו המציאות מדינה אחת.

“הסכם בלפאסט”, המכונה “הסכם יום שישי הטוב”, סיים את הסכסוך עקוב הדמים בצפון אירלנד. תמכו בו רוב המפלגות בחבל הארץ הקטן הזה, הוא עבר בהצלחה שני משאלי עם, הן ברפובליקה האירית והן בצפון אירלנד, וגרם לשני מוביליו הראשיים, ג’ון יום ודייויד טרימבל, לזכות בפרס נובל לשלום ב-1998, חודשים אחדים לאחר שנחתם.

ההסכם נחתם בין ממשלת בריטניה לממשלת הרפובליקה האירית. הן ה”יוניוניסטים”, המבקשים להבטיח את צפון אירלנד כחלק מבריטניה הגדולה, והן יריביהם הרפובליקנים התחייבו לממשו. יש בו התחייבות לפרק את נשק המיליציות בתוך שנים מעטות, התחייבות לשימוש באמצעים דמוקרטיים בלבד כדי לסיים את הסכסוך והקמת ממשלת אוטונומיה המבטיחה ייצוג מגזרי-דתי (קתולי ופרוטסטנטי).

החוקים שיועברו במועצה המחוקקת יצטרכו לעבור הן ברוב רפובליקני והן ברוב יוניוניסטי, הריבונות הבריטית תרוכך (למשל – על ידי פירוק יחידות הצבא הבריטיות בצפון אירלנד), אך האוטונומיה הצפון אירית תישאר בריבונות בריטית עד אשר משאל עם בהשתתפות אזרחי צפון אירלנד יקבל החלטה סופית באשר לעתיד צפון אירלנד, כחלק מבריטניה או כחלק מהרפובליקה האירית.

הזמניות הזו, שלא נקבע לסיומה תאריך יעד, הייתה, כנראה, נוחה לכולם. היא העניקה לצפון מעמד של פרוטו-מדינה עם רוב סממניה של מדינה, הרגיעה את שני הצדדים ומנעה מצב שבו הכרעה לכאן או לכאן תוביל לחידוש העימותים האלימים הקשים בין הצדדים.

בשיחות שקיימתי בעבר עם מי שהיה ראש ממשלת האוטונומיה (“השר הראשון”) דייוויד טרימבל, ועם אישים משני צדי המתרס, קיבלתי תחושה שאיש איננו ממהר להגיע להכרעה הסופית, וכי מצב הביניים שהוסכם במשאלי העם מיטיב עם כולם. ההסכם, שראש הממשלה דאז, טוני בלייר, הקדיש לו זמן ואנרגיה מרובים, היה מאוזן לפרטי פרטיו, והמנהיג הצעיר היה גאה מאוד במעשה ידיו. גם ממנו הבנתי שניתן יהיה לחיות עם הפתרון הזמני הזה עוד שנים ארוכות.

אין ספק שעובדת היותן של בריטניה והרפובליקה האירית חברות באיחוד האירופי הקלה מאוד על הצלחת ההסכם, משום שלא היה צורך בגבול נוקשה בין מדינת אירלנד לאוטונומיית צפון אירלנד, ולאזרחי הצפון הייתה נגישות מלאה ונינוחה הן לרפובליקה האירית והן לבריטניה.

לא שלא היו בעיות. לשני הצדדים היו, כמובן, טענות על אי מימוש סעיף זה או אחר בהסכם. על רקע סירובו של ה-IRA הצפון אירי לעמוד בהתחייבות לפרק את נשקו הפסיקה ממשלת האוטונומיה את כהונתה, ובמשך חודשים אחדים התנהלה צפון אירלנד מלונדון. מדי פעם התרחשו אירועי טרור על ידי גורמים קיצוניים שלא השלימו עם הפשרות שנעשו ב-1998, אבל – לפחות ממעוף ציפור – אפשר לומר שההסכם היה סיפור הצלחה והתממש ברובו הגדול.

ואז הגיע הברקזיט. ראש ממשלת בריטניה הקודם, דייויד קמרון, אשם בחטא הקדמון. הוא חשש שהביקורת על “הדיקטטורה של בריסל” (כלומר, על כך שהאיחוד האירופי פוגע כביכול בריבונות הבריטית), תפגע בסיכויי מפלגתו בבחירות 2015. משום כך, וכדי לנטרל את הנושא, הוא הבטיח לקיים משאל עם באשר להישארות ארצו באיחוד. הוא הצליח. מפלגתו ניצחה בבחירות, אבל במשאל העם, שבו ציפה כי רוב הציבור יתמוך בהישארות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי – הובס, וגרם נזק כבד לארצו.

במשך שלוש השנים שחלפו מאז משאל העם המיותר הזה, מכהנת תרזה מיי (שרת הפנים בממשלת קמרון, שהתנגדה ליציאה מן האיחוד) כראשת ממשלה. שלוש שנים הזויות, אשר עלו לממלכה המאוחדת במחיר יקר. הבעיה המרכזית היא הקושי להגיע להסכם בין בריטניה לראשי האיחוד האירופי באשר לפרטי הסכם ה”גירושין”. מסתבר שאחת הבעיות המרכזיות, אם לא הגדולה ביותר, היא שאלת גבול המכס בין בריטניה לבין האיחוד האירופי.

אם הגבול יעבור בין הרפובליקה האירית לצפון אירלנד (זהו הגבול הרשמי בין הרפובליקה האירית והממלכה המאוחדת), משמעות הדבר היא שצפון אירלנד תהיה מחוץ לאיחוד האירופי. אם הגבול יעבור בין צפון אירלנד ובריטניה (בים האירי), וצפון אירלנד תמשיך לעקוב אחרי כללי האיחוד האירופי, היא גם תהפוך, באופן מעשי, לחלק מהרפובליקה האירית. ואם הבריטים יצאו מהאיחוד? גם אם באופן פורמלי הריבונות של הרפובליקה האירית לא תחול על צפון אירלנד, כל האי האירי יהפוך ליחידה אחת, בלי משאל עם בנושא. הפרלמנט הבריטי דחה (12 במארס) הצעת הסכם אשר הציעה פתרון זמני בנושא הגבול. מתנגדי ההצעה טוענים כי אם לא יימצא פתרון אחר, הגבול הימי בין האי האירי לבריטניה יהפוך לגבול האיחוד האירופי. ובזאת הממלכה המאוחדת מאבדת את צפון אירלנד.

פתאום הסתבר שיש מחיר להשארת השאלה הקריטית ביותר לשלב מאוחר, ולמשיכת הסדר הביניים למעלה מ-20 שנה. כל עוד לא נקבע הסדר קבע, מי שקובע אותו עלולה להיות המציאות המשתנה והלא כל כך צפויה. מה שנראה היה נוח לכולם הופך עכשיו לכאב ראש לכולם, עד כי אין בריטניה מצליחה לבחור בשום מוצא מן המלכודת שנקלעה אליה.

נכון שהכרעה סופית, במשאל עם בקרב אזרחי צפון אירלנד, עלולה הייתה להביא להתחדשות מסוימת של האלימות, אבל סביר להניח שהגורמים המעוניינים בשמירת השקט, אשר נהנו ממה שהתרחש בארצם בשני העשורים האחרונים, היו מתגברים על כך, תהיה הכרעת הציבור אשר תהיה.

יש הרבה מאפיינים דומים לסכסוך בין היוניוניסטים לרפובליקנים לסכסוך הישראלי-פלסטיני: עירוב של היבטים לאומיים ודתיים, היסטוריה ארוכה, שימוש באלימות, תחושת קורבנות, הקושי להכיר באחר למרות היותו טרוריסט או נוגש, ועוד ועוד, אבל יש גם דמיון בחשש הגדול להגיע לנושאי הליבה של הסכסוך ולהכריע בהם. בצפון אירלנד עלול להיות מצב שבמקום משאל עם בקרב אזרחי צפון אירלנד, יחליט האיחוד האירופי, במידה רבה עבורם, בשאלה האם הם חלק מבריטניה או מהרפובליקה האירית.

בישראל, אם לא נזדרז ונקבל החלטה על חלוקת הארץ, תכתיב לנו המציאות מדינה אחת בנוסח שהציע, בזמנו [2002], מועמר קדאפי לעצרת האו”ם: “ישראטין”, שבה ישלוט מיעוט יהודי ברוב ערבי, עד אשר הרוב הזה יחליט לשים לכך קץ. לפני שיחליטו עבורנו אחרים, מוטב לנו לקבל את ההחלטות הקשות בעצמנו.

Read more: https://www.al-monitor.com/pulse/iw/originals/2019/03/israel-palestinians-great-britain-ireland-good-friday-oslo.html#ixzz5j3qjuWMy

Leave a Reply


Scroll Up