המסגד האסור – מסע בחבל שין-ג’יאנג/דני אורבך

September 1, 2013 6:05 am0 commentsViews: 75

שין ג’יאנג- הגבול החדש: אזור הסְפר המערבי והפרוע של צפון מערב סין, היה תמיד כור היתוך בין תרבויות ובין עמים שונים. סינים, רוסים, קירגיזים, מונגולים, קזחים ערבים ופרסים, מוסלמים, בודהיסטים וקומוניסטים, התחככו זה בזה במערבולת של מסחר, אינטראקציה תרבותית, תככים פוליטיים ואלימות, בנתיביה העתיקים של דרך המשי. הינשוף הנודד, בפעם השנייה, פותח צוהר לחבל שין-ג’יאנג, במסע מרתק עם הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית בירושלים. לכתבה הקודמת, שבעה קדושים וכלב, על ערי מדבר עתיקות, קדושים תימנים וענבים עסיסיים בחבל טורפאן, לחצו כאן.

במרכז העיר העתיקה של קוצ’א, נווה מדבר חשוב בדרך המשי וכיום עיר אויגורית-מוסלמית בצפון מערב סין,  ניצב מסגד מונומנטלי עם כיפה ירוקה בוהקת, צריחים נישאים ואולם תפילה ספון עץ , עטור בשטיחים ססגוניים ויקרים. בכניסה למסגד, ממש לפני גן עצי התות והצפצפה ודגלה המתנופף של הרפובליקה העממית של סין, עומד שלט כחול עם כתובת באויגורית וסינית, המזהירה את המבקרים באותיות קידוש לבנה:

לחברי מפלגה, פקידי ממשל, נשים וקטינים שטרם מלאו להם שמונה עשרה, אסור להשתתף בפעילות דתית.

 asur

התפילה אסורה לחברי מפלגה, פקידי ממשל, נשים וילדים מתחת לגיל 18 – השלט ליד המסגד בקוצ’א

דרך ארוכה עברה המדינה הקומוניסטית הסינית מאז מהפכת התרבות של מאו. באותם ימים, שטפו סטודנטים משולהבים מהמשמרות האדומים גם את חבל שין-ג’יאנג, אזור שמאוכלס בחלקו הגדול במוסלמים, הציתו והחריבו מסגדים במטרה להשמיד את ה”רעיונות הישנים” של האזור ולבשר על השחר הקומוניסטי החדש. המסגדים שלא הוחרבו הפכו לדירי חזירים, צעד אידיאולוגי מכוון שנועד לרסק את יראת האלוהים והאסלאם בקרב האוכלוסייה האויגורית.         כיום, מבטיחה החוקה הסינית חופש פולחן לקבוצות הדתיות המרכזיות ברפובליקה: בודהיסטים, דאואיסטים, נוצרים ומוסלמים, אולם הקו המפריד בין פעילות דתית מותרת לבין “אמונות תפלות פיאודליות”, שעודן אסורות לפי החוק, הוא דק מאד. האיזון הדתי הזה, בתוספת למתח האתני הזה בין מוסלמים, קומוניסטים ובודהיסטים, סינים, אויגורים, קזחים, מונגולים וקירגיזים, עוברים כחוט השני בחבל שין-ג’יאנג, האזור הצפון-מערבי המרתק של סין. לאורך רוב ההיסטוריה שלו, נשלט החבל בידי אימפריות וממלכות שונות, אולם מעטים הצליחו לשלוט בכל המרחב האדיר משני צדי רכס טיין-שאן (ההרים השמימיים) עד התקופה המודרנית. כתוצאה מכך, שימשה שין-ג’יאנג בחלק גדול מההיסטוריה שלה כמעין “מידל גראונד” (Middle Ground), השם שטבע ההיסטוריון ריצ’רד וייט למרחב בצפון אמריקה בו התערבבו לתקופה מסויימת בני תרבויות שונות (אינדיאנים, צרפתים, בריטים) זה עם זה ללא הגמוניה ברורה של תרבות אחת על רעותה. באותה מידה, שין-ג’יאנג היתה, ועודה, מידל גראונד שבה התערבבו בתקופות שונות סינים בודהיסטים, סינים מוסלמים (הואיי), רוסים, מוסלמים-טורקים, אויגורים, מונגולים, קירגיזים, קזחים, איראנים, ערבים ועוד תרבויות רבות ששמן נשכח.

 asurr

מידל-גראונד בין תרבויות המערות הבודהיסטיות העתיקות בבזקליק, ליד טורפאן

כתווך המזרחי של דרך המשי, שימש החבל מעבר לשיירות סוחרים במשך יותר מאלף שנים, עורק חיוני למעבר סחורות מהמזרח התיכון ואירופה לסין, דרך המרחב שנשלט בידי ממלכות מונגוליות, איראניות ומרכז אסייאתיות. הוא היה גם כור היתוך דתי בין האסלאם, הנצרות, הבודהיזם, הדאואיזם והדתות הפרסיות הקלאסיות. בנווה המדבר קוצ’א שבשין-ג’יאנג ישב קומרג’יווה, הנזיר הבודהיסטי ממוצא טוֹחָארִי (עם הודו-אירופי שישב במערב שין-ג’יאנג), ותרגם את הסוטרות הקדושות מסנסקריט לסינית קלאסית. שם עבר מרקו פולו בדרכו לבייג’ינג המונגולית, ושם יצרו האויגורים הקדומים מנזרים בודהיסטיים מונומנטליים במדבר. באלף השני לספירה, נכנס האסלאם למפה הפוליטית הסבוכה של שין-ג’יאנג, והתחרה עם הבודהיזם הטיבטי על כוח והשפעה בקרב הנוודים בצפון החבל ויושבי הקבע בדרומו. ח’אנים מונגוליים, קיסרים סינים, לאמות טיבטיים ומנהיגים מקומיים מכל הסוגים התחרו על השפעה ושליטה, ורק במאה ה-18 הצליחה שושלת צ’ינג האדירה להכפיף את החבל המורכב הזה לשליטתה באופן סופי. כיום, שין-ג’יאנג הוא בבת עינה של סין העממית, מקור בלתי נדלה למחצבים יקרים ואף חשוב מכך – קרש הקפיצה לתוכניות אסטרטגיות מרחיקות לכת בתחום האנרגיה. המתכננים והדיפלומטים הסינים, כך נראה, עומלים לחדש את דרך המשי הישנה בין סין, מרכז אסיה והמזרח התיכון, רק שכעת במקום בדים יקרים אמורים לזרום בה נפט וגז טבעי. כיצד יתקדמו התוכניות הללו וכיצד תוכל ישראל, למשל, להשתלב בהן, זוהי שאלה אסטרטגית ממדרגה ראשונה שעוד ידברו בה רבות בעתיד.

 asur2

היכל תפילה משוחזר במקדש בודהיסטי, בירת הקיץ של הממלכה האויגורית

            אם להודות באמת, קשה לנוסע להבין לבדו את הפסיפס המורכב הזה. מגדלי אבן עתיקים מתרוממים מבין החולות, חורבות נותנות עדות אילמת לערי בירה עתיקות ופולחנים בודהיסטיים שכוחים, מסגדים ששוחזרו בידי ממשלת סין מספרים לא רק על הדת של העדה האויגורית, אלא גם על היחסים המורכבים בינה לבין המפלגה הקומוניסטית, ובעיקר – הפסיפס האתני והאידיאולוגי המורכב, המתח בין האויגורים למתיישבים הסינים החדשים, למשל, לא נחשף במהרה לעיני המתבונן. בשנת 2008, למשל, פרצו באורומצ’י מהומות דמים. קטטה קטנה בין סינים לאויגורים בעיר גאוונג-ג’ו שבדרום המדינה, הובילה להפצת שמועות זוועה חסרות בסיס בקרב האוכלוסיה האויגורית בשין-ג’יאנג. אויגורים רבים, שהיו בטוחים שטובחים בבני עדתם בסין, זרמו לבירת החבל באוטובוסים כדי להפגין, וחוסר תפקודו של המושל הוביל למרחץ דמים שבו נהרגו יותר ממאה סינים. חמש שנים לאחר מכן, והמתח, שקיים לא ספק, כבר לא כל כך נראה על פני השטח ויש לפענחו על ידי רמזים קלים בחיי היומיום. תפילות יום השישי ההמוניות ברחובות אורומצ’י, למשל, שלא חורגות ממחסום המשטרה הסינית, שמאחוריו עומדים שוטרים חמושים באלות כבדות. מדריך התיירים האויגורי שמשבח בפני לקוחותיו את בתי הספר ובתי החולים שנותנת הממשלה הסינית לתושבים המוסלמים, ובכל זאת – מקפיד להדגיש את ייחוד עדתו כקבוצה נבדלת ומיוחדת בתוך סין. וכמובן, האיסור שחל על תושבי שין-ג’יאנג לצאת לחו”ל באופן עצמאי שלא במסגרת טיול מאורגן, על מנת למנוע יצירה של קהילות אויגורים גולות שיוכלו להתסיס את המצב בתוך החבל עצמו.

 asur3

תפילות יום שישי תחת אבטחה משטרתית כבדה (ולא העזתי לצלם את השוטרים) – המסגד הגדול באורומצ’י

            בשביל להבין את כל הפסיפס הזה צריך מפענח, ולנו היו לפחות שלושה. הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית, מסורת נפלאה שפועלת כבר מזה זמן מה, יצא הקיץ (2013) לשין-ג’יאנג בהנחייתם של הפרופסורים יורי פינס, מיכל בירן וגידי שלח, מומחים ברמה עולמית להיסטוריה פוליטית סינית, תולדות עמי הערבה וארכיאולוגיה של סין העתיקה, בהתאמה. כך, נסיעות אוטובוס ממושכות במדבר הפכו לסמינרים מרתקים, בהם פענחו שלושת המדריכים סוגיות סבוכות רבות ושונות, מכניסתו של האסלאם לסין בימי הביניים, תולדות הממלכות הרבות בשין-ג’יאנג ויחסיהן המורכבים עם עמי הערבה, הקשר המשתנה בין שין-ג’יאנג לסין ויחסי סינים-אויגורים בחבל כיום. החוויה החזקה בסמינר נבעה, כמובן, לא רק מהמדריכים אלא משאר חברי הקבוצה, סטודנטים, מסטרנטים, דוקטורנטים ופרופסורים באוניברסיטה העברית, שכל אחד תרם ממומחיותו לסימפוניה הכללית. באוטובוס היו לנו מומחה בעל שם עולמי לראשית האסלאם, פוסט-דוקטורנט עם ידע פנומינלי על העמים הפרסיים העתיקים של מרכז אסיה, שהשפיעו עמוקות על הציביליזציה של שין-ג’יאנג, מסטרנטית שחוקרת את המפלגה הקומוניסטית הסינית כיום, גיאולוג, ארכיאולוג, מומחית לאומנות ביזנטית עתיקה וגיאוגרף של ימי הביניים. בעולם האקדמי, נדיר שיש כנס או סמינר שמכנס כל כך הרבה מומחים לתחומם תחת קורת גג אחת, בוודאי שלא לזמן רב כל כך. התוצאה היתה תובנה מעמיקה ונדירה על הקשרים בין תחומים שונים שבדרך כלל נחשבים לנבדלים ונפרדים, גיאולוגיה של הרים והיסטוריה של דתות, למשל, או בין אזורים נבדלים כאירופה, מרכז אסיה, פרס, הודו וסין. בקיצור – מבט מעמיק, נדיר וממושך לרשתות העדינות והמורכבות של החברה האנושית הגלובלית בימי קדם וכיום.

 asur4

המפענחים – פרופ’ גידי שלח מסביר על מנזר בודהיסטי חרב במדבר

בין לבין, שמענו הרבה גם על סין העממית בימינו, מדיניות המיעוטים שלה, היחס שלה לאסלאם והתמודדותה עם הבעיה האוניברסלית של טרור, בדלנות ואלימות אתנית. לפני המסע, למשל, לא ידעתי שגם סין, כמו ארצות הברית, תמכה במוג’אהידין באפגניסטן ב-1979 כדי לתקוע אצבע בעין של ברית המועצות, ואף שלחה לוחמים אויגורים משין-ג’יאנג כדי לסייע להם. וכמו במקרה של ארצות הברית, פנו המוג’אהידין הללו נגד סין עצמה מאוחר יותר ויצרו תאי טרור בשין-ג’יאנג. כיום, משלבת סין, במדיניותה בחבל, זכויות תרבותיות נרחבות ואפלייה מתקנת למיעוט האויגורי בכל תחומי החיים, עם דיכוי נמרץ של כל התעוררות פוליטית. ז”ת – האויגורים יכולים להיכנס בקלות יחסית לאוניברסיטאות, להתפלל במסגדים משוחזרים ולקרוא מסמכים רשמיים בשפתם, אבל קשה להם להקים ארגונים חברתיים (כמו מועדוני ספורט המסונפים למסגדים), אפילו כאלה שנסבלים בסין עצמה.

 asur5

זכויות תרבותיות, העדפה מתקנת ודיכוי פוליטי – סועדים אויגורים בשוק של קשגר

            שין-ג’יאנג, כמובן, אינה רק פסיפס של תרבויות מרתקות, אלא חבל שמציע למבקר נופים מרהיבים ודרמטיים. כפי שהוזכר לעיל, המחוז נחצה במרכזו על ידי רכס הרי טיין-שאן (בסינית: ההרים השמיימים) שמחלקים אותו מצפון לדרום. הגבהים השונים של הרכס וזרימתם של נחלי הקרחונים המופשרים בפסגותיו, הופכים אותו לאחד מהאזורים המגוונים ביותר שראיתי בעולם, עד כדי סחרור כמעט. בנסיעה של כמה שעות לאורך ההרים אפשר לראות נופים מדבריים עוצרי נשימה נוסח ירדן, כולל קניונים צרים ואדומים בוהקים המוכרים למבקר מפטרה. שני פיתולים בדרך, וכבר אתה בנוף שוויצרי של נחלים תכולים וגועשים, פסגות מושלגות, אגמי הרים וכרי דשא שרוֹעים בהם הסוסים והצאן של נוודים מונגולים וקזאחים. הדרך מאגם סייראם, באזור האוטונומי המונגולי, בואכה ערבות הדשא השטוחות של צפון שין-גי’אנג, לחלק המערבי של החבל, עוברת גם ברכסים נמוכים יותר, ירוקים למחצה עם צמחייה ייחודית, המזכירים לנוסע את הנוף המיוחד של הרי הריף במרוקו. ההרים השמיימים הם, בקיצור, זיקית ססגונית המשנה את צבעיה מאדום מדברי לכחול וירוק באופן שמאתגר את העין והמחשבה – בדיוק כמו פסיפס התרבויות האנושי המורכב והמשתנה תדירות של החבל עצמו.

 asur6

אני והרי טיין-שאן: ברקע, הפסגות המושלגות על רקע אגם השמיים

 asur7

asur9

יחידה ומיוחדת בשין-ג’יאנג היא העיר קשגר, עיר אויגורית עתיקה עם עבר מפואר בואכה גבול אפגניסטן-פקיסטן-קירגיזסטן. מקשגר מערבה נפרסת דרך קראקורום, מעבר ההרים עוצר הנשימה שעובר לצד האגם השחור (קראקול) ומחבר בין סין לקירגיזסטן. הבזאר הגדול של קשגר אמנם שוחזר ושופץ בידי הממשלה, והעיר העתיקה נהרסה בחלקה הגדול, אולם מה שנשאר מסחרר בצבעוניותו. השטיחים המרהיבים, הצעיפים הצבעוניים וריחות המאכלים האויגוריים, מרק האוֹפְּקֶה הפרובוקטיבי (נזיד ראשי תיישים עם רצועות מעיים), הלחם החם והקבב הניצלה על האש מכים במבקר מכל עבר.

 asur10

asur11

asur12

באחד מאזורי העיר העתיקה שהשתמרו, נפלנו על מלכודת תיירים שווה. כשעלינו במדרגות בסימטה צרה, ילדה קטנה בחיג’אב ביקשה שנצלם אותה. בין לבין, היא הובילה אותנו לחדר עם כבשן גדול – שבו ליבה אבא שלה את הלהבות והראה לנו כיצד הוא מכין את הכדים וקומקומי התה הכחלחלים האופייניים לאזור. לעבודות באיכות כזאת המחיר היה זול למדי – רק עשרים שקלים לקומקום ושבעה שקלים וחצי לכוס. הכדר ובתו הקטנה לא ידעו סינית, חוץ ממספרים ומחירים. בכלל, בקשגר האוכלוסייה לא שולטת היטב במנדרינית, מעבר לרמה הבסיסית ביותר, ונראה שמדובר בעיר מוסלמית במלוא מובן המילה. נינג’ות למיניהן (נשים עטופות בניקאב המכסה את הפנים) ואף בורקות, כיסוי הפנים המלא, נפוצים הרבה יותר מאשר במקומות אחרים בסין, הלבוש המוסלמי המסורתי עדיין דומיננטי בחלקים נרחבים של העיר העתיקה, ועדיין – הדגלים האדומים של סין הקומוניסטית מושלים בכיפה. העיר החדשה, המוקפת בבניינים מודרניים וגבוהים ובמרכזה “כיכר העם” (שם נפוץ בערים סיניות) מסמלת את רצון הממשלה הסינית לשלב גם את קשגר בגל המודרניזציה שפוקד את המדינה העצומה. התוצאה היא דיסהרמוניה מסויימת, שמסמלת כי העיר עדיין נמצאת בשלב מעבר. אולי הסמל החשוב ביותר לדיסהרמוניה הזאת הוא המסגד הגדול והצהבהב של קשגר, שעומד בלב כיכר העם. בסגנונו, הוא מזכיר אמנם בית תפילה אויגורי מסורתי, והוא הגדול ביותר בחבל. אולם היכל התפילה שוחזר על ידי הממשלה הסינית, ולידו תלוי שלט גדול שמפרט את תרומתה של סין לאיסלאם המקומי, ומזהיר כי על המוסלמים של קשגר “לתמוך בהרמוניה אתנית, להתנגד לבדלנות ולפעילות דתית בלתי חוקית.”

 asur13

asur14

            בצד המערבי של החבל, עברנו בשורה של ערים גדולות וקטנות המאכלסות אויגורים, סינים ומיעוטים אחרים, לפעמים באזורים אוטונומיים קזחיים, קירגיזיים או מונגוליים. שין-ג’יאנג כולו נחשב אזור אוטונומי אויגורי, אולם חלקים מסויימים בו מוגדרים כמובלעות אוטונומיות של מיעוטים אחרים. חלקם, כמו הנוודים הקזחים, לא יושבים בערים הגדולות, אפילו בחבל האוטונומי שלהם, אלא מעדיפים עדיין לרעות את הצאן והסוסים בערבות הנרחבות, בדיוק כמו אבותיהם באלפיים השנים האחרונות. הנוף העירוני של ערים כמו גָ’מְשיר, אָקְסוּ, יין-נינג, וקָשְגָר, מעלה על הדעת בעיה אחרת – והיא בעיית הפיתוח המואץ. במאמר קודם כתבתי כבר על בולמוס הפיתוח הבלתי נשלט בסין, רשמים מטיול קודם באזורי הכפר של ההר הצהוב (הואנג-שאן) במחוז אן-הואיי. הפטישים של פועלי הבניין הולמים כבר משעה שש בבוקר עד רדת החשיכה, ובטווחי זמן קצרים להדהים לובשים אזורים כפריים נרחבים במדינה העצומה שלמת בטון ומלט. חוקרים ומשקיפים רבים, למשל לינֶט אונג, חושדים כי מאחורי הפיתוח המואץ מסתתרת שחיתות, ובעיקר – רצון של פקידי מפלגה להעלות את נתוני הצמיחה על חשבון איכות הסביבה ואפילו ההיגיון הכלכלי הפשוט. כך, נבנות במקומות רבים במדינה ערי רפאים חסרות היגיון כלכלי, תופעה שיוצרת בועת נדל”ן שמרה תהיה אחריתה. שין-ג’יאנג עצמה היא יעד לפיתוח מואץ, במיוחד בשל החלטתה של ההנהגה הסינית, כתגובה למשבר הכלכלי של סוף שנות התשעים, להעביר את מוקד הפיתוח למערב הרחוק והנחשל. בין לבין, אזורים היסטוריים ועתיקים רבים נחרבים ומוחלפים בבניינים חדשים, קניונים נוצצים, פארקים עם מזרקות ומדשאות ירוקות. קשגר, העיר העתיקה של דרך המשי, היא אחת הדוגמאות הכואבות ביותר לפיתוח מהיר מהסוג הזה. היו כבר משקיפים ציניים שאמרו שכיום, בעידן הקפיטליזם הסיני, נחרבים יותר מבנים היסטוריים ועתיקים מאשר בזמן בולמוס ההרס וההשמדה של מהפכת התרבות בשנות השישים.

 asur15

תוצאות הפיתוח המואץ – כיכר העם בקשגר

בחלק מהערים העתיקות שומרו אמנם רבעים עתיקים, ותושבים הורשו להישאר בהם כדי לשמר את מרקם החיים עבור התיירים, אולם המקומות הללו נראים לעיתים כמו מוזיאונים יותר מאשר כמו שכונות אמיתיות. כשחולפים על פני הערים הללו, נקלעים לדילמה אמיתית. מחד, חבל על ההיסטוריה שנמחקת ומרקם החיים שאובד. מאידך, תנאי החיים של התושבים בערים ההיסטוריות וברבעים העתיקים של דרך המשי היו ועודם קשים ביותר, מושפעים, למשל, מהיעדר של סניטציה ותשתיות בסיסיות. האם הרבעים החדשים, שמוקמים בערים העתיקות לשעבר בתוך שנים ספורות, לא מספקים לתושבים הללו תנאי חיים טובים יותר? ומה דעתם של האזרחים עצמם? יש לציין שגם ה”שחזור” של אתרים עתיקים שנבחרים לשימור, כמו מקדשים ומסגדים, הוא לעיתים קרובות שם קוד לבנייה מחדש, כפי שהמפתחים מדמיינים שהאתר נראה פעם. מסגד עתיק ליד הגבול הקזאחי, למשל, שנחרב בעבר ברעידת אדמה, נבנה על ידי הממשלה מאריחי תנור רוסיים כחולים, רק כי שמעו שהוא היה כחול פעם.

 asur17

שיחזור או הזייה? המסגד ה”עתיק” ליד הגבול הקזאחי

ובכל זאת, לצד ההכרה בשחיתות, האכזריות והברוטליות של הפיתוח, אי אפשר שלא להתרשם מממשלה שהצליחה, בפעם הראשונה מזה מאות שנים, להוציא אחוז כל כך גדול מהאוכלוסיה הסינית מהעוני, ומיכולתה לבנות ערים חדשות, רכבות ותשתיות בזמן קצר כל כך. לישראל, מדינה שבה נדרשות עשרות שנים כדי לבנות רכבת קלה אומללה באזור המרכז, יש בהחלט מה ללמוד מהסינים. לכן, הצטערתי כל כך כשהממשלה שלנו דחתה, ביהירות וקלות דעת מאין כמותן, הצעה של חברה סינית לבנות מאות דירות זולות בארץ הקודש וכך לסייע בפתרון מצוקת הדיור בישראל. ההצעה נדחתה ללא בדיקה כלשהי, וראש הממשלה נתניהו לא מצא אפילו זמן להיפגש עם נציגי החברה במהלך ביקורו בסין. הרושם שלי הוא, שהעניין כולו הוכשל בידי קבלנים מושחתים שמרוויחים היטב מהסחבת הישראלית – חשד שאני מקווה שמישהו יבדוק בעתיד הקרוב.



Leave a Reply


Scroll Up