העשור שלי: שנות הבומר מאת ג’קי לוי

December 28, 2019 10:42 pm0 commentsViews: 5

העשור החולף היה טכנולוגי ומרתק, אבל אותי הוא הפך לראשונה ליתום, גרוש ובן למעלה מ-50

איור: נדב מצ’טה

מעולם לא הייתי טוב בסיכומי עשור. בעיקר לא כשממילא אין הרבה מה לומר עליו. מהפכות גדולות לא היו בו. ממלכות לא קרסו ומעצמות לא התפרקו. בכל עשור מתבלט מנהיג שבעיית האישיות שלו הופכת צרות קטנות לקטסטרופות אזוריות, והפעם יש תחרות קשה בין ארדואן, קים ג’ונג־און ופוטין. אבל שום דבר שלא נתקלנו בו בעבר.

כמו תמיד, גם הפעם אותם נביאי זעם חובבי אסונות ומחשבי קץ לא הפסיקו להפחיד אותנו במגיפות מסוכנות, ושכחו לגמרי מהמגיפות הקודמות שנופפו בהן. המטבח ניצח את הטלוויזיה, אבל סדרות הטלוויזיה ניצחו את הקולנוע, והמסכים הקטנטנים ניצחו באופן סופי את האנושות.

עם או בלי קשר, כולנו דיברנו המון על מזון ועל תזונה. יותר מדי אנשים ששוחחתי איתם דיברו על הקפיצה בתוחלת החיים, אבל הם דיברו עליה בדאגה ובלא חדווה. סגנון החיים היה מוזר למדי. גברים המשיכו לטפח את עצמם קצת מעל למידה, ולא פעם, בעיקר בחו”ל, עבר מולי גבר שעד היום אני לא יודע אם הוא היה היפסטר או חב”דניק.

שני דברים שהיו מוזרים בעיניי במיוחד היו המוזיקה והספורט. על הסגנון המוזיקלי שהתבלט בעשור הזה קשה לי לדבר. באופן אישי אוזניי מתקשות לחבב זמרים שלוחשים למיקרופון, מייללים בפזמון ומתגעגעים עד כלות לכל חברה לשעבר שהם בעצמם ברחו ממנה כמו מאש.

מבחינה ספורטיבית, זה היה עשור קיצוני. מי, לעזאזל, החליט שריצת מרתון היא ספורט עממי?! מרתון הוא ענף הספורט היחיד בעולם שהראשון שניסה אותו מת על קו הסיום. ולא במקרה. עם טיפת שכל, הענף הזה היה נשאר נחלתם של מטורפים בודדים, מכורים קיצוניים שחייבים לגרד את הקצה. לא עוד. העשור השני של המאה ה-21 הביא איתו מקצי־מרתון למשפחות, לגיל הרך ולגיל השלישי. מה שהוביל באופן טבעי לקביעה שסתם מרתון זה לחלשים.

מי שבאמת חובב ספורט חייב לשאוף לשבוע מרוכז ומפרך, שמרתונים יומיומיים הם רק החימום שלו. מי שמעוניין להבין את הדינמיקה הפנימית של כל קיצוניות – בפוליטיקה, באידיאולוגיה, בדת ובצומות המיצים – חייב ללמוד את מה שקרה עם המרתון.

באופן הכי אישי, העשור הזה הכניס אותי לראשונה בחיי לשלושה מועדונים שקודם לכן לא ידעתי עליהם שום דבר. הפכתי לגרוש. נעשיתי יתום. עברתי את גיל 50. שלושה עניינים שמטלטלים את הנפש, ואתה באמת לא יודע עליהם דבר, לפני שאתה לומד אותם על בשרך.

אף אחד לא סיפר לי מה עובר על אבא גרוש במדינת ישראל. עשר שנים חלפו מאז, ועדיין כל מי שפונה אלי בקול מרוסק ובבקשה לעצה מתחיל בתיאור ההלם המוחלט. דברים משתפרים בתחום הזה, אבל הם משתפרים לאט מדי. גם היום, סוף 2019, יותר מדי תיקי גירושים בישראל מנוהלים מתוך טקטיקה פוגענית שהמגמה שלה היא סיכול ממוקד של בן הזוג או בת הזוג. אבל בעיקר בן הזוג.

לפני עשור לא ידעתי על זה כלום, והיום אני יודע יותר ממה שאני רוצה לדעת. מכיוון שמדובר במשהו כמו שליש מהזוגות, חייבים להבין את ממדי הפגיעה החברתית. שליש מילדי ישראל גדלים מול הורה מרוסק, חסר תקווה או חסר פרוטה. הפסקתי לספור את האבות שאמרו לי שמאז הגירושים הם נחשבים לאזרחים לא נורמטיביים, או את אלה שקולם נשבר כשהודו שיש מצב שהם עוברים מול אחד הילדים שלהם ברחוב ולא מזהים אותו. ולא כי הם נעלמו – זה היה תסריט רווח בדורות הקודמים – אלא כי הם הורחקו כמיטב התסריט העכשווי.

מאז שהתייתמתי, הבנתי שזהו זה – כל האחריות לחינוך של הילדים שלי מוטלת על כתפיי הדלות. אי אפשר עוד לזרוק את כל ענייני המורשת, היהדות, הישראליות וכל הג’אז הזה על הזקנים והדורות הקודמים. הכל עלי. זה משא כבד. אבל זה גם מכריח אותי לפקוח עיניים, להיות עצמאי, בררני, ולא לפחד מאיש.

בקיצור, מאז שאני יתום, נעשיתי קצת אנין טעם. בעיקר כשמדובר במסרים שעוברים אל הילדים. אין לי כוונה להגיב בנימוס למי שאומר שהצגת סיום של בנות בית ספר יסודי, למשל, היא פיתוי מיני. לא מקבל גזענות בשם המסורת. אין לי טיפת כבוד לשטויות חסרות שחר, ואין לי פחד מכל אלה שמאיימים להיעלב נורא אם תאמר להם את האמת בפנים.

וכן. יש גם את העניין הזה עם המעבר ממועדון בני ה־40 לנבחרת ה־50 פלוס. לדעתי, אני עובד די מהר עם המקלדת הזערורית של הסמארטפוש, אבל הילדים שלי נוחרים בבוז ועושים את הפרצוף הזה של “מבזבזים לי את הזמן”. לא פעם הם קוראים לי “בומר”, ואני מספר לעצמי שהם אומרים את זה מתוך חיבה. למשל, כשניסיתי להבין מאיפה באה המילה הזאת, “בומר” – מה היא אומרת, והאם יש קשר לבייבי בומרז? “הנה, זאת בדיוק שאלה של בומרים!” סגר הגדול שלי את הדיון והבהיר לי את מעמדי.

אני לגמרי זורם עם זה. אם להתגעגע לקלטות השרוטות של נעוריי, אי אז בשנות ה־70, הופך אותי לבומר; אם להביט בשאט נפש במטורפי בריאות ובמרתונים זה בומר, הריני מקבל על עצמי באהבה ובראש מורכן את בומריותי. כלומר, אני סבבה עם זה.

ועוד דבר, הבטיחו לנו עשור של פריצות דרך טכנולוגית, והבטיחו שנרגיש את זה בבית. ואכן, בכל שנתיים החלפנו מכשיר טלפון, ובשלישית גם את המחשב. אני זוכר כמה התרגשתי כשהבאתי הביתה את המדפסת האלחוטית שגם סורקת מסמכים, מצלמת ושותה מחסניות דיו כמו שסוראמלו האגדי היה מפרק בקבוקי “אקסטרה פיין”. אבל למפונקת הזאת יש חיים משלה. הרי היא אלחוטית, ורק היא תחליט מתי מתחשק לה להתחבר לרשת. רוב פקודות ה”הדפס” זוכות לתגובות צוננות, ואחרי שנמאס להדליק ולכבות את הפרינססה, כולנו פה מתגעגעים לחוטים של פעם.

גם כשפתחנו את אריזת רובוט הניקיון, הרגשתי כאילו חמורו של משיח הגיע לשכונה. אלא שעד מהרה התברר שמדובר בנודניק חסר תקנה. חיית המחמד המוזרה ביותר שגידלנו אי פעם. כדי לאסוף חצי כוס פירורים הוא מזמזם, מצפצף ומטייל שעתיים ברחבי הסלון. עם מטאטא ויעה היינו גומרים את זה בשתי דקות. היצרן מתחייב שהרובוט יתנועע במרחב בתנועה אקראית ומחושבת, אבל לא צריך להיות פרנואיד כדי לשים לב שיש לו חיבה קטנה וסדיסטית לכפות רגליים, ואי אפשר להימלט מפניו. הוא רודף אותי בכל פינה בבית ונותן נגיחות קטנות ומעצבנות. כנראה הוא יודע לזהות בומרים.

Leave a Reply


Scroll Up