חשבתם שיש דמוקרטיה באמריקה? \ בן אלידע

November 8, 2018 8:43 pm0 commentsViews:

הרבה דוברי עברית שהפכו לאזרחים אמריקאים ובחרו לחיות באמריקה, חושבים שהם חיים במדינה “דמוקרטית”. אם תשאלו אמריקאים מלידה, הם יגידו לכם שאתם חיים ב”רפובליקה”

אז בואו וננסה לשים קצת סדר בדברים

על פי ה”אמריקן הריטג’ דיקשונרי”, (מילון המורשת האמריקאית), “רפובליקה” מוגדרת כ: “מערכת פוליטית שבה הריבון הינו גוף אזרחי שמוסמך לבחור נציגים ואחראים (“אופיסרס” במקור), שינהלו את החברה עבורם”. אין ספק, שאמריקה עונה להגדרה הזאת

ההגדרה של “דמוקרטיה” באותו המילון אומרת: “שלטון עצמי של האזרחים, אם ישירות או על ידי נציגים נבחרים”. אמריקה עונה גם להגדרה הזאת, אם כי באופן חלקי. חוקת ארצות הברית מתימרת להבטיח את שלטון העם על ידי אנשיו, (החוקה מתחילה במילים: “אנחנו אנשי העם…”. ובזאת האבות המייסדים רצו לומר שהחוקה הינה יצירה של העם, על ידי אנשי העם ועבור אנשי העם)

האמת היא אבל, שארה”ב איננה דמוקרטיה ישירה. החוקים אינם נחקקים על דעת רוב אזרחיה, למעט חוקים מקומיים וחוקים של מדינות  שנחקקים באופן דמוקרטי ישירות על ידי רוב הבוחרים. לא ככה אבל זה עובד בבתי המחוקקים של אמריקה. למעשה האמריקאים המציאו שיטה לה הם קוראים: “דמוקרטיית נציגים”, שהיא אחת משיטות הדמוקרטיה, שמתקיימת לצד הדמוקרטיה הטהורה. (רק להזכיר למי שלא זוכר: דמוקרטיה = שלטון העם). על פי השיטה הזאת, כל אחת ממדינות ארה”ב שולחת שני נציגים לסנט. כתוצאה, מדינה של שש מאות אלף תושבים, כמו צפון דקוטה למשל, מקבלת את אותו הקול שיש לשני נציגי קליפורניה, על 40 מיליון אזרחיה האמריקאים. המשמעות מובנת מאליה, הצבעה בסנט איננה משקפת את רצון רוב אזרחי אמריקה, ולעתים קרובות חלק קטן של האוכלוסיה קובע לרוב איך יראו חייו. ברור שלא לזה התכוונו הוגי רעיון הדמוקרטיה

כבר בשנת 1794, השתמש הנשיא ג’ון אדאמס במושג: “דמוקרטיית נציגים”, וכך גם נוח וובסטר (המילונאי) בשנת 1785. המושג הזה מתאר נכונה את הדמוקרטיה האמריקאית,

שבה קולו של ה”רוב השקט” לא נשמע. נציגים נבחרים על פי מפתח שאינו דמוקרטי מלכתחילה, מקבלים עבורו החלטות ומחוקקים עבורו חוקים

בנוסף להגדרתה של ארה”ב כ”דמוקרטיית נציגים”, ניתן גם להגדיר אותה כ”דמוקרטיה חוקתית”, שבה יש לבתי המשפט, במיוחד לבית המשפט העליון, זכות לפרש ולרסן במידה מסויימת את “רצון העם” וקולו.

כל ההתפלספויות האלה של המומחים, הלשונאים, ושל המדינאים של פעם ושל היום, מצביעים לדעתי יותר מכל על בלבול. שכן החוקה לא נותנת מענה חד משמעי באשר לצורת הממשל, והיא מותירה יותר מדי מקום לפרשנויות שמתאימות לצרכי המפרש

את הטענה הזאת שלי אני יכול להוכיח באמצעות הדוגמאות הבאות

בשנת 2008, ביקשה “סיטיזן יונייטד”, גוף שמרני שעוסק בקידום אינטרסים שמרניים בארה”ב מאז הקמתו בתקופת הנשיא רייגן, לממן תעמולה נגד הילארי קלינטון. הילארי לדעתם עמדה לזכות במועמדות הדמוקרטית לנשיאות. מעשה כזה היה מנוגד אבל לחוק שהעבירו במשותף ובהסכמה גורפת על ידי שני הצדדים, מקקיין (הרפובליקני) ופייננגולד (הדמוקרט), ברוב 2002. החוק אסר על חברות ואיגודים לממן כל תעמולה נגד מועמדים שרצים לבחירות 60 יום לפני הבחירות.

“סיטיזן יונייטד”, החליטה לאתגר את החוק בבית המשפט, ובסיוע ועדת הבחירות המרכזית, הקובעת את כללי הבחירות ומאשרת את מימון המפלגות, שנשלטה באותה עת על ידי השמרנים, פנו לבית המשפט המחוזי הפדרלי בדרישה לאשר תרומות מחברות ואיגודים, בטענה שנמנעת מהם הזכות לבטא את דעתם בחופשיות על פי החוקה האמריקאית, ככל אדם אחר. בית המשפט הפדרלי דחה את בקשתם בטענה שחברות ואיגודים אינם “אדם”, ולפיכך לא חלה עליהם זכות חופש הדיבור.

“סיטיזן יונייטד, יחד עם ועדת הבחירות, פנו לבית המשפט העליון שקבע ברוב של חמישה שופטים שמרניים כנגד ארבעה ליברליים, שדין חברות ואיגודים כדין אדם, ופתחו פתח לזרימת מזומנים חסרת תקדים למערכות הבחירות. אינני רוצה להכנס כאן לוויכוח באשר לפסיקה עצמה ולתוצאותיה. כל מה שרציתי להגיד זה שהחוקה ניתנת לפרשנויות על ידי גופים אינטרסנטיים, מה שלדעתי, סותר את כוונת התפיסה הדמוקרטית.

בשיטה הנהוגה באמריקה היום יש לא פעם ניגודי אינטרסים בין החוקה הפדרלית לחוקים שהתקבלו במדינות השונות ישירות על ידי ציבור הבוחרים של אותן מדינות, כמו למשל בחוקים שהתקבלו בכמה וכמה מדינות באשר לחוקיות סם המריחואנה. הממשל הפדרלי שולח את סוכניו לסגור עסקים ולעצור את בעליהם, במדינות שבהן הפכה המריחואנה להיות מוצר חוקי ושווה לכל נפש, ושר המשפטים מכריז חזור והכרז, שלא יאפשר מתן מעמד חוקי למריחואנה במדינות ארה”ב, וימשיך להלחם בה מלחמת חורמה

החוק הפדרלי הזה מתאפשר בגלל שעל פי חוקת ארה”ב, הרוב הפופולארי לא נחשב. בסנט יושבים כאמור שני נציגים מכל מדינה, ולא חשוב כמה אזרחים הם מייצגים. על פי הסקרים המעודכנים, למעלה מ 80% של ציבור הבוחרים האמריקאי תומך בחוקיות המריחואנה. אבל סנט שיש בו רוב למיעוט, יכול לחוקק חוקים נגד רצון העם כרצונו

והאבסורד הכי גדול הינה שיטת הבחירות לנשיאות. מאז ימי רייגן בשנות השמונים של המאה הקודמת, נבחרו שלשה נשיאים רפובליקניים: בוש האב, בוש הבן וטראמפ, בלי שהצליחו לזכות ברוב קולות הבוחרים. מה שהעניק להם את הנשיאות הייתה שיטת הבחירות הבלתי דמוקרטית שאומצה לפני למעלה ממאתיים שנה, בעת שמדינות הדרום שהצטרפו לברית מדינות ארה”ב, תבעו להפוך את שיטת הבחירות שלהן לשיטה הכל אמריקאית, כתנאי להצטרפותן. בכך רצו הפוליטיקאים של מדינות הדרום המאוכלסות במעט בעלי זכות בחירה לבנים ועשירים, להבטיח שקולם לא ילך לאבוד בבחירות הכלליות ושהם יהיו מסוגלים לבחור מועמד משלהם. העובדה שהתנאים השתנו, ושלמאגר בעלי זכות הבחירה הצטרפו במהלך הזמן כאלה שהיו מנועים מלבחור בעבר, הייתה אמורה לשנות את כללי המשחק. אבל כדי לבצע שינוי חוקתי, יש צורך ברוב של שני שליש בבתי המחוקקים. רוב כזה לא יתקבל לעולם, אלא אם הצד המעוניין בשינוי השיטה – הדמוקרטים, יצליחו לגייס רוב כזה, מה שרחוק מלהיות מעשי

לסיכום, אם ננסה לענות על השאלה שבכותרת המאמר, נגיע למסקנה שהתשובה תלויה במי שנשאל. אם שואלים שמרן שפוחד לאבד את יכולתו כמיעוט, להשפיע ולהגיע לעמדות כח, הוא יענה ב”כן” גורף רבתי. אם תשאלו את הרוב הדומם, אלה יניעו את ראשם בתנועת שלילה, כשתוגה נצחית נשקפת מעיניהם

ומי בכלל שואל אותי

Leave a Reply


Scroll Up