למה ירדתי מהארץ? \ אבי אור

March 5, 2019 1:43 pm0 commentsViews: 4

כשאנחנו מתעוררים מחלום, לפעמים לוקח לנו שעות לנסות להבין מאיפה החלום הזה בא לנו. יש חלומות שהם כל כך מוזרים עד שאנחנו אפילו לא מנסים לספר אותם לאחרים, מפחד שהם יחשבו שמשהו לא טוב קורה לנו. הפעם אבל אני רוצה לספר לכם על חלום “נורמלי” שחלמתי הלילה: בחלום הזה אני משתתף באיזה כינוס חברתי לכבוד איזה שר ידוע שהגיע מהארץ, ושאמור לשאת דברים. מבחינתי השר הזה היה אדם שהיו לי עמו מגעים במסגרת פעילותי הפוליטית כשחייתי בישראל. לא הנחתי שהוא יזכור אותי, ולמען האמת זה גם לא היה אכפת לי במיוחד. בכל זאת עברו יותר מ 30 שנה מאז שישבנו באותו חדר בישיבות סופיות ואפופות עשן

להפתעתי, במקום לשאת דברים, חילק האורח מישראל לנוכחים טופס שאלון רשמי, הנושא עליו את סמל מדינת ישראל: “השאלון הזה מבקש לבדוק למה ירדתם מהארץ”, הסביר האורח, אנא מלאו אותו והחזירו לי כשתסיימו

הצצתי השאלון שלפני ומיד הבנתי שאין לי שום כוונה למלא בו את שמי, מספר תעודת השהות הישראלית שלי ואת הכתובת האחרונה שלי בישראל. לא שיש לי מה להסתיר, אבל על פי תפיסת החיים שלי, זאת היא חוצפה ישראלית ממדרגה ראשונה. החלטתי לא לעשות גלים. שירבטתי שם פיקטיבי עם מספר תעודת זיהוי מצוצה מהאצבע וכתובת ישנה של נערה שהתכתבתי אתה כשהייתי בן 16, והיא עדיין נעוצה בזכרוני החלומי (נא לזכור, זה הכל בחלום). לקח לי כמה דקות של היסוס לפני שהתחלתי לכתוב. מאחר והתבטאות בכתיבה הייתה מאז ומעולם הצד החזק שלי (ה 100 היחידי של במבחני הבגרות), ברגע שהתחלתי לכתוב, הכתיבה זרמה ללא מעצורים עד שהתעוררתי באמצע העמוד הראשון

אחרי שהתעוררתי, המשכתי לכתוב במחשבתי את מה שהתחלתי בחלומי, ובמהלך ה”כתיבה” עלתה במוחי המחשבה שאולי בכלל מן הראוי לכתוב על זה באמת. יותר מזה חשבתי לעצמי, שיש טעם לבקש גם מהקוראים המעוניינים לכתוב משהו בנושא: “למה ירדתי מהארץ”. נכון שלכל אחד יש את הסיפור שלו, אבל נדמה לי שמספר גדול של סיפורים, יכול לתת תמונה שיש בה כדי להבין את תופעת הירידה, בדומה לפאזל המורכב מהרבה מאוד חלקים שונים בתכלית זה מזה, אבל כשהם מורכבים יחדיו, הם הופכים לתמונה ברורה אחת

אז אני מתנדב להיות הראשון לספר את סיפור הירידה שלי, ואת ההתחלה שלו אני בהחלט לוקח ממה שכתבתי בחלום:

נולדתי בישראל ימים מספר לפני הכרזת המדינה, וימים מספר לאחר שהורי פליטי השואה, הובעו ממחנות קפריסין. ילדותי ונעורי עברו עלי במקום הכי טוב שניתן היה לגדול בו, שבהתחלה קראו לו כפר אונו, וב1958 הפך להיות לקרית אונו. זכיתי לקבל את החינוך הכי טוב שאפשר לחשוב עליו במערכת הינוך של הקריה, בתנועת הנוער העובד, ובבית שבו למדתי מהורי ערכים של כיבוד הזולת, נימוסים והליכות בנוסח אירופאי קלאסי, צניעות וענווה והרבה אהבת הארץ. הנכונות לשרת ולהקריב את עצמי למען המולדת ללא כל שאלות, היה חלק מהדי.אן.איי. שלי, כך האמנתי אז. במלחמת ששת הימים הייתי חייל בסדיר. לא אשכח עת ביום האחרון של המלחמה שכבתי על גבי באיזה דיונה בסיני והתבוננתי במטוסי אוראגן של חיל האוויר חולפים מעלי בטיסה נמוכה, כשאשכולות של פצצות תלויים מתחת כנפיהם בדרך לשחרר אותם אי שם והייתי מאושר כי הייתי בטוח שאני צופה בסוף כל המלחמות. “הבנים שיהיו לי פעם”, חשבתי לעצמי, “כבר לא יצטרכו להלחם”

אחרי כמה ימים כבר היינו בחזרה בבסיס וחגגנו את הנצחון. אני זוכר שאמרתי למישהו שצהל ורקד לידי, שיכור ניצחון ואופוריה: “מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה להסתלק כמה שיותר מהר מהגדה ומרצועת עזה”. “נפלת על הראש”? שאל אותי ידידי, “בחיים לא נצא משם”. “אם לא נצא משם נכניס את עצמנו לבוץ שלא נדע איך לצאת ממנו”, אמרתי, “אנחנו בקושי מתקיימים בעצמנו, איך אנחנו מסוגלים לשאת על הכתפיים שלנו אוכלוסייה של מיליון וחצי בני אדם”? באותה תקופה הייתה אוכלוסיית ארה”ב כ 120 מיליון תושבים, “אתה יכול לתאר לעצמך שארה”ב תקבל על עצמה מהיום לצחר עוד 90 מיליון תושבים”? שאלתי. בן שיחי פנה ממני והלאה והלך לשמוח עם אנשים יותר אופטימיים ממני. למחרת יצא דוד בן גוריון בהצהרה דומה לדברים שאמרתי לאותו החבר, אבל אף אחד לא הקשיב לו, וכמובן שגם קולי נבלע ברעשי הרקע האופוריים של בני עמי

אחר כך הייתי מילואימניק. ככזה מצאתי את עצמי משרת במעוזים של קו בר – לב, ואז התחלתי להכיר צה”ל שלא הכרתי קודם ושמאוד לא מצא חן בעיני, יחד עם ה”מחדל” של מלחמת יום כיפור התחיל אצלי תהליך אישי שהשירות בלבנון של מה שכונה “מלחמת שלום הגליל” בשנת 1982, הגביר אותו. התחלתי להבין שאני ויתר חברי איננו אלא “בשר תותחים”, שתפקידו לשרת אינטרסים פוליטיים של אלה שחפצים בשלטון בכל מחיר

ומוכנים בציניות מודעת להשתמש בתמימות ובנאמנות של אזרחי המדינה המשרתים בצבא, לצרכיהם הפוליטיים. הניסיון הצבאי המצטבר שלי גם לימד אותי שלצבא שאני חלק ממנו, לא באמת אכפת ממני ומחברי, ושהבלגן שהתגלה במלחמת יום כיפור היה רק קצה של קרחון. אז כבר הייתי אב לבנים והבנתי שלא יהיה להם מנוס, אלא להפוך לבשר תותחים בעצמם

מה ששבר אותי סופית היה החודש שביליתי במסגרת שירות מילואים כאיש אבטחה במחנה אנצאר, שבו היו כלואים עשרות אלפי תושבים מה”שטחים”, שהצעירים שבהם היו ילדים בני 14, ללא שהוגש נגדם כתב אישום, וללא שזכו לעמוד לפני שופט. למעשה רבין נתן הוראה לנקות את רחובות הגדה והרצועה מגברים מגיל 14 ועד 60, ולכנס אותם במחנות מעצר בנגב לתקופה בלתי מוגבלת. תנאי מעצרם והיחס שקבלו, לא אפשרו לי, ולמילואימניקים נוספים, לנשום. אז גם נחרדתי מעצם המחשבה שיש אפשרות שבני ישרתו במקום הארור הזה ויהפכו לחיות האדם שחילי החובה הצעירים ששירתו שם הפכו להיות. ידעתי שלא אניח לזה לקרות. הבנתי שמוטלת עלי אחריות להגן על שלשת בני, ולא לאפשר שאף שערה לא תיפול מראשם בגלל שהמנהיגים שלי מוליכים את הארץ שאני חי בה אל פי התהום

מעט אחרי שהשתחררתי מהמילואים באנצאר, יצאתי מהארץ בפעם הראשונה בחיי. נשלחתי לחודש ללמוד הפעלת ציוד מסויים מטעם מקום עבודתי. החל מהרגע שיצאתי משדה התעופה, התחלתי לקלוט חוויות שגרמו לי מהר מאוד להבין שאפשר לחיות אחרת, לא מוכרחים לקחת חלק בסיר הלחץ שקוראים לו מדינת ישראל, ושיש בני אדם בפלנטה שנראת כדור הארץ, שחייהם נראים אחרת לגמרי מהחיים שאני מכיר, ומה אומר לכם, החיים האלה מצאו חן בעיני מאוד ואמרתי לעצמי שלא היה נורא בכלל, אם הייתי מצליח להגיע לכאן עם משפחתי לשנה שנתיים של התרעננות

האפשרות הזאת אבל לא הייתה על הפרק. חזרתי לארץ עם החלטה נחושה להכנס לפוליטיקה, להגיע לעמדת השפעה ולנסות לשנות דברים מבפנים – תמים שכמוני

מהר מאוד קלטתי שכדי להגיע לעמדת כח פוליטית, אני צריך לוותר עלשחינכו אותי להיות. אני צריך לקבל כמובן מאליו את העובדה שבכל רגע, האנשים שעליהם אני סומך יותר מכל, יהיהו מוכנים לתקוע סכין בגבי, וכדי לקדם את סדר היום שבו אני מעוניין, אני צריך להיות מוכן לתקוע סכין בגבם של אלה ששלחו אותי לייצג אותם. למדתי מהר מאוד שלהבדיל מהסובבים אותי, שהם כולם פוליטיקאים שהפכו את הפוליטיקה למקצוע ולקריירה, אני בסך הכל חןבבן בעל כוונות טובות, שאין לו מה לחפש במאורת הנחשיפ הפוליטית. מה ששבר אותי סופית הייתה שיחה פרטית – אינטימית עם פוליטיקאי ידוע

שכיהן כשר בממשלה, שבה הוא גילה לי שבנושאים מסויימים דעתו כדעתי. “אבל אתה צועק מכל גבעה בדיוק את ההפך”, אמרתי לו. “מה אתה רוצה שאני אעשה”, שאל אותי הפוליטיקאי בציניות, “שבגילי אני אתחיל לחפש עבודה”?

הבנתי סופית שזהו! אני כבר לא רואה את עצמי חלק מהעם היושב בציון, שערכיו ואורחותיו הלכו והתרחקו ממני. המחשבה שבני יהפכו לישראים מצויים, התחילה באמת להפחיד אותי והחלטתי בגיל 45 לחפש כל דרך לצאת עם משפחתי ולחיות במקום שפוי

לפעמים צריך גם מזל בחיים, באמצע יום קיץ חם אחד של חודש יוני, פגשתי במקרה באחת המסעדות שמחוץ לעיר ידיד שעזב את הארץ שנים אחדות קודם לכן ותוך כדי שיחה הוא שאל אותי אם הייתי מוכן לבוא ללוס אנג’לס ולפתח עבורו מוצר מסויים. אמרתי לו שכן לפני שהוא סיים את המשפט, ולפני שהוא הבהיר לי כמה הוא מוכן לשלם. תוך חודש סגרתי את כל ענייני בארץ, ואת שנת הלימודים החדשה בני התחילו בלוס אנג’לס

בראייה לאחור אני מצטער רק על דבר אחד, וזה שההזדמנות הזאת לא נקרתה לי כשהייתי הרבה יותר צעיר

לסיכום, בתהליך שהתחיל אחרי מלחמת ששת הימים, התחילה ישראל שבה גדלתי ובה עוצבה אישיותי להשתנות ולעזוב אותי. כמי שלא רצה ולא יכול היה להסתגל לישראל שאחרי מלחמת הימים, לא נותרה לי הרבה ברירה אלא להתיישב במקום אחר, שהקשר הנפשי שלי אליו מאפשר לי לחיות את חיי בשלווה יחסית, בלי שאצטרך להרגיש שמצפים ממני להיות מוכן להקריב את בני למולך

בני היום הנם בני אדם מבוגרים ובעלי משפחות בעצמם, ולא עובר יום מבלי שאני מברך את עצמי שהיה לי את האומץ לקום בגיל 45, לעזוב את המקום שגדלתי בו ולהתחיל חיים חדשים עבורי, ובעיקר עבורם

Leave a Reply


Scroll Up