מוכרי הדגלונים מתלוננים: הישראלים כבר לא קונים דגלים כמו פעם/רועי צ’יקי ארד

May 4, 2014 10:58 pm0 commentsViews: 70

 

 

המוכרים תולים את האשם בבעיות הכלכליות של ההמון, ומעבירים את מעט הרווחים לקבלן. “אנשים קמצנים. הם קונים דגל ושומרים אותו גם לשנה הבאה”

השעה היא שעת צהריים ביום חמישי, בחניון המרכז הבינתחומי בהרצליה, מוסד לימודי פטריוטי למדי. עם זאת, רק שתי מכוניות מתוך מאה שנספרו נושאות דגלונים של מדינת ישראל. למחרת בנהריה, אני שוב סופר מאה מכוניות מקריות שחולפות ביציאה מהעיר – רק שבע מתוכן נושאות עליהן דגלון, ואחת חצופה את דגל ארגנטינה. שיטוט מקרי ברחובות תל אביב חושף תמונה דומה: פחות מכוניות מעוטרות השנה בדגל המדינה מאשר בשנים קודמות.

מכירת הדגלונים בתל אביב מתרכזת באזור הצמתים שמתחת למגדלי YOO, כמה מטרים משכונת גבעת עמל המפונה. כמעט כל המוכרים במתחם בערך בני 14, וכולם משום מה מגיעים מחולון. רובם היו לפני שנה עובדיו של בעל חנות מדרום תל אביב, שלקח אחוז ניכר מההכנסות. השנה הם לא פראיירים. חלקם אמנם נותרו שכירים של בעל החנות, אבל אחרים הפכו עצמאים: הם קונים בחנויות סיטונאיות דגלים בשקל ו–70 אגורות ומוכרים אותם בעשרה שקלים. אלכס (כל השמות בדויים), שהיה מוכר שכיר לפני שנה, הפך בוס והוא מעסיק את חבריו, כשהוא גוזר עליהם קופון – אולי משל למדינת ישראל. השכירים מספרים שהם מקבלים שקל על כל דגל שנמכר והבוס תשעה. קבוצה אחרת סיפרה שהיא מרוויחה שישה שקלים על כל דגלון, כשהבוס מקבל ארבעה שקלים. לטענתם, מי שאמר שקיבל רק שקל שיקר.

אני מגיע לאזור בחמישי אחר הצהריים. הנערים מוכרים בצומת כבר יומיים. אפשר להניח שאחת ממהדורות החדשות תציג את הסכנה שבכביש ואת הניצול כחלק מטקס צקצוק טלוויזיוני שנתי. אבל הנערים נראים מרוצים מהאקשן, ולא ברור אם התיכון מחנך או בטוח יותר מאשר מכירת דגלים בצומת YOO

Slider

נערים מוכרים דגלים בתל אביב, שלשום. “המיליונרים לא רוצים שתיהרס להם המכונית“. צילום: דודו בכר

בקרב המוכרים הקונצנזוס הוא שהמכירות חלשות בהרבה מלפני שנה. הצוות של נער עם חתימת שפם בתולית בשם עדיאל ושל גרישה (שעדיאל מכנה “רוסקי”, בשל מוצאו הרוסי), נמצא בשטח כבר שעתיים־שלוש. הם מכרו רק עשרה דגלונים. מוכר בצוות אחר על הכביש מכר שמונה דגלים בשלוש שעות. “שנה שעברה מכרנו הרבה יותר, 30 בשעה”, מודה עדיאל, ואולי מגזים: “השנה הנהגים לא מתייחסים, לא פותחים חלון. היה אחד שצעק עלי לעלות על המדרכה למרות שהייתי על הקצה שלה. בטח שאנחנו מבואסים. בעל הבית כעס עלינו. הוא קנה סחורה ואף אחד לא רוצה”.

בצוות אחר, שחבריו עדיין לבושים בחולצות בית הספר קרית שרת בחולון, מנסים להסביר את הכישלון במכירות במצב הסוציו־אקונומי של האזור: “זה המיליונרים שלא רוצים שתיהרס להם המכונית”, הם אומרים.

בצומת אני מוצא גם את החבורה של אלכס, שהפך בוס, יושבת עם חבורה נוספת שקנתה דגלים ועובדת עצמאית. הם נחים באי התנועה, כי ממילא המכירות לא זזות. “אנשים קמצנים. הם קונים דגלים ושומרים אותם שנה”, מנסה להסביר נמרוד, אחד המוכרים.

הנערים החמודים דורשים לראות תעודת עיתונאי ואז בתמורה מציעים לי סיגרית קאמל, ומנסים לאפיין סוציולוגית את קהל היעד. “כמה שאנשים יותר טחונים ועם אוטו יותר טוב יש פחות סיכוי שיקנו”, אומר לי סרגיי, העובד אצל אלכס וגבוה ממנו בחצי ראש. “מבוגרים קונים יותר מצעירים ונשים קונות יותר מגברים”.

ובכל זאת, הנערים חושבים שייתכן שהמצב הכלכלי הלא־קל גורם לאנשים להרהר לפני רכישת הדגלונים. אחד מהם מנסה להראות לי איך העסקים הולכים. הוא מתעלם ממכונית עם זוג ערבי מסורתי וניגש למכונית שעומדת בפקק עם חלון פתוח. “יש לי כבר בבית”, חומק הנהג וממשיך. “יש לו תעודת עיתונאי”, מנסה המוכר ללכוד את הנוסע ומצביע עלי.

לכתבה המלאה הקישו

Leave a Reply


Scroll Up