קולעים שלשות מאת ערן נבון

August 27, 2015 9:37 pm0 commentsViews: 141

אצל נועם ודורית שרמן ההתרגשות בשבוע הבא לא תהיה כפולה, ואפילו לא מכופלת • “אצלנו בבית יהיו שש התחלות חדשות”, מחייכת דורית, “חושן, ארגמן והלל עולים לכיתה ז’; מלכות, אלרואי וניגון – לכיתה א'” • אז איך זה לגדל שתי שלישיות בבית?

threes-1

צילום מאיה באומל בירגר

כשדורית ונועם שרמן מסתכלים על שתי השלישיות שלהם, ימים אחדים לפני תחילת הלימודים, הם מתמלאים התרגשות גדולה. וציפייה. וגם חששות.

“יש לנו לא פחות משש התחלות חדשות”, מחייכת דורית (38). שלושת הגדולים – הבן חושן והבנות ארגמן והלל – הם בני 12, עולים לכיתה ז’. הקטנים – הבת מלכות והבנים אלרואי וניגון – הם בני 6 ועולים לכיתה א’.

“אצלנו אין מקום לטעויות ולסידורים של הרגע האחרון. התיקים כבר מוכנים מזמן, עם הקלמרים, העפרונות, הטושים, המחברות. יש קצת חששות מההתחלה החדשה, שלושה ילדים בכיתה א’ במכה אחת. אבל למזלנו יש לנו כבר ניסיון עם זה…”

ומעל הכל, היא אומרת, יש אושר ענק.

  •             •

הם נפגשו לפני 18 שנה. דורית היתה אז בת 20, נועם בן 25. שניהם גדלו והתחנכו בבתים דתיים, היא ברחובות, הוא ביישוב הסמוך יד בנימין. חברה שלה הציעה לה להכיר אותו, והיא הסכימה.

הם נישאו אחרי חצי שנה ועברו לגור בבית אל. אחרי החתונה ניסו להיכנס להריון, ללא הצלחה.

“שנה וחצי ניסינו, עד שהחלטנו לפנות לעזרה”, אומר נועם (43). “פנינו למכון פוע”ה, שמתמחה בהכוונה וסיוע לזוגות עם בעיות פוריות, הגשנו בקשה לאימוץ לשירות למען הילד, ובמקביל, דורית התחילה לעבור טיפולי פוריות. זה היה תהליך קשה מאוד, רגשית ופיזית.

“עברנו את הטיפול הראשון, ואז המתח הזה של כמה שבועות – יצליח או לא. הריון או כלום. לילות מייסרים בלי שינה, נדנדה של תקוות. רגע אתה למעלה, ואז אתה צונח למטה. ועוד טיפול, ושוב התשובה השלילית הזאת. עוד עוגמת נפש”.

הם עברו חמישה טיפולים לא מוצלחים שנפרשו על פני ארבע שנים. בינתיים גם עברו לגור בלוד, כחלק מפרויקט הגרעין התורני של הציונות הדתית. דורית, מורה במקצועה, החלה לעבוד כרכזת בנות שירות לאומי באזור. נועם מצא עבודה כמנהלן במדרשת הרובע היהודי בירושלים.

“הטיפולים העמידו את הזוגיות שלנו במבחן”, הוא אומר. “היינו צריכים להיות שם כל הזמן ביחד, האחד בשביל השני. כשדורית היתה למטה, אני עודדתי אותה ותמכתי בה. כשאני איבדתי את האופטימיות, היא היתה שם לצידי. ולא נשברנו.

“מאוד עזר לנו שהיינו בקשר עם זוגות אחרים שעברו טיפולי פוריות. היינו מדברים הרבה, משתפים במה שעובר עלינו ואפילו צוחקים על עצמנו מדי פעם, לא הסתגרנו בכאב הפרטי שלנו”.

דורית: “הלכנו גם לטיפולים אלטרנטיביים, לחזק את האנרגיה שלנו. אלה היו שנים מאוד לא פשוטות עם הרבה תפילות ודמעות, ובעיקר לא ידענו עד מתי. מתי זה ייגמר, אם בכלל.

“לפני הטיפול השישי החלטתי ללכת לכותל. התפללתי לריבונו של עולם. אמרתי לו, זה אתה עכשיו. אני לא זזה מפה עד שזה מצליח. אין לי יותר כוחות. עשה שיהיו לי ילדים”.

בספטמבר 2002, כמה ימים לפני ראש השנה תשס”ג, נסע נועם עם עוד תשעה גברים לקבר של רבי אלימלך מליז’נסק בפולין. “אמרתי שם על הקבר: ‘באתי לכאן להתפלל לא בשביל אחד, לא בשביל שניים, אלא בשביל שלושה'”.

אחרי החגים הם התחילו בטיפול השישי. כשבועיים אחר כך עשו את בדיקת הדם המכריעה, ובתום עוד שבועיים קיבלו את ההודעה: אתם בהריון.

“וואו”, אומרת דורית. “כמה חיכיתי לבשורה הזאת. זה היה נס”.

אחרי כמה ימים הלכו לאולטרה־סאונד ראשון. הרופא התבונן בהם, ובישר בחיוך גדול: “יש לכם שלישייה”.

“היינו מאושרים עד הגג. בתהליך ההפריה תמיד ביקשנו שיחזירו את כל העוברים לרחם שלי, ומה שייקלט, ייקלט. החזירו שלושה עוברים – ושלושתם נקלטו!

“מייד הציעו לנו לעשות דילול עוברים, כי הריון עם שלישייה זה מסוכן. הלכנו להתייעץ עם הרב מרדכי אליהו זצ”ל. הוא פסק ש’הכל תלוי ברצון האם’. החלטתי עם נועם שעד שזה כבר הצליח לנו, לא נוותר על אף אחד”.

שלישייה, טייק 1

ההריון לא היה פשוט. באחד הלילות, בשבוע ה־27, היא הרגישה צירים חזקים ונסעה עם נועם לבית החולים. “שמו לי מוניטור, והוא ממש השתולל. בפגייה של קפלן לא היה מקום לשלושה פגים, אז החליטו להעביר אותי באמבולנס לבית החולים מאיר בכפר סבא, היחיד שיכול היה לקלוט אותי.

“זאת היתה נסיעה קשה מאוד. כשהגעתי לשם הטיסו אותי לבדיקות – ופתאום נס משמיים, הצירים פסקו. צרחתי שם, ‘איזה נס, איזה נס!’

“אם בקפלן היו ערוכים ללידה, הייתי יולדת כבר בשבוע 27 פגים במשקל מאוד נמוך. ככה יכולתי להמשיך בהריון ולתת להם עוד זמן יקר להעלות במשקל”.

רק אחרי תשעה שבועות, ב־24 ביוני 2003, ילדה דורית שלישייה בבית החולים קפלן, בניתוח קיסרי. זה היה השבוע ה־36 להריון, חודש מאוחר יותר מהממוצע בלידת שלישיות.

“חושן יצא ראשון, במשקל 1.400 ק”ג, אחריו ארגמן במשקל 2 ק”ג, ואחרונה הלל, במשקל 1.800 ק”ג. “בכיתי שם, חבל לך על הזמן”, אומר נועם. “אמרתי לדורית: ‘יש לנו ילדים, וכולם חיים ובריאים’. והיא לחשה לי: ‘יש אלוהים'”.

דורית מחייכת. “אחרי כל מה שעברנו, אלה לא סתם ילדים שבאו אלינו. אלה ילדים של תפילה ואמונה ומתנה ענקית. בן ושתי בנות.

“בהתחלה בכלל לא הבנתי שמעכשיו יש לי פעוטון קטן בבית. הם השתחררו בהדרגה מהפגייה, ותוך חודש כולם היו בבית. ידענו שאנחנו חייבים להיות מסודרים.

“החלטתי לא להניק. קנינו להם בקבוקים, קנינו 12 מוצצים, שמנו אותם בחדר משלהם עם שלוש עריסות קטנות, ועשינו תורנויות לילה. אחד מאיתנו היה ער ונתן להם בקבוקים אם צריך, החליף חיתולים ועשה כל מה שצריך. באמצע הלילה, בסביבות שלוש בבוקר, היינו מתחלפים. ככה גם הצלחנו לישון קצת וגם להיות איתם בערות מלאה.

“קנינו להם בגדים שונים, במתכוון, הקפדנו שלכל אחד יהיה הייחוד שלו. אבל קילחנו אותם ביחד, נתנו להם לאכול ביחד, וזה נראה לנו הדבר הכי טבעי. לא היה לנו לפני כן ילד בודד, כך שלא הכרנו משהו אחר. יש גם משהו נוח שהכל בא בבת אחת.

“השנתיים הראשונות דווקא היו די קלות. חוץ מזה שהיינו גומרים חבילת חיתולים כל יום־יומיים והכל היה פי 3 באוכל ובבכי, ובכלל בהתארגנות שלנו, הם היו די נוחים. כולם עזרו לנו – חברים ומשפחה, סבים וסבתות משני הצדדים, היתה התגייסות מרשימה. הייתי שנה ורבע בבית, עד שחזרתי לעבודה”.

דווקא בגיל שנתיים התחיל הקושי. “הם התחילו להתפזר לנו לכל מקום, התחילו עם עקשנות של גיל שנתיים, והיו יותר רעש ובלאגן בבית. אני זוכרת שבסוף היום הייתי יושבת על הספה ומתפללת שיהיו לי חמש דקות של שקט”.

חושן, ארגמן והלל הלכו לאותו פעוטון, והמשיכו אחר כך לאותו גן. כשהם הגיעו לגיל 4, דורית ונועם התחילו להרגיש שהם רוצים עוד ילדים.

“הילדים באו אלינו והתחילו להגיד שהם רוצים אחים”, אומר נועם. “אמרו לנו: ‘למה לכולם יש אחים ולנו לא?’ התחלנו לחשוב על זה, והחלטנו שמנסים שוב. ידענו היטב במה זה כרוך”.

הרופא שלהם לא האמין למשמע אוזניו.

דורית: “הוא הסתכל עלינו בתימהון ואמר: ‘תגידו, מה קרה לכם? יש לכם שלושה ילדים בריאים ונהדרים, מה עובר עליכם? למה לשחק בגורל?’ אבל לא השארנו לו הרבה ברירות.

“אמרנו שאנחנו רוצים לעשות שוב טיפולי הפריה. ביקשנו שיחזירו לרחם את כמות העוברים שתצא מההפריה, כמו בפעם הקודמת, ואם יהיו שוב שלושה, אנחנו נשמח. הרופא הזהיר אותנו שזה עלול להיות מאוד מסוכן. היו שם צעקות שחבל על הזמן. אבל התעקשנו.

הלכנו לתהליך הזה בראש צלול. היה לנו ניסיון נהדר עם השלישייה המקסימה שלנו. וחוץ מזה, לא ידענו מה זה ללדת רק ילד אחד”.

כבר בטיפול הראשון, בתחילת 2008, הוחזרו שלושה עוברים לרחמה של דורית. הפעם הם לא היו צריכים לעבור שוב את מסלול הייסורים: אחרי שבועיים הודיעו להם שהם בהריון.

הם הלכו לבדיקת אולטרה־סאונד – ושוב, בדיוק כמו חמש שנים לפני כן, הודיע להם הרופא שיש להם שלישייה. הפעם שני בנים ובת.

threes-2

לכתבה המלאה הקישו

Leave a Reply


Scroll Up