שלום שלום ואין שלום \ דן הנגבי  

August 17, 2019 1:50 pm0 commentsViews: 2

לעתים קרובות אני פוגש ישראמריקאים שאני לא מכיר. אנשים נחמדים מאוד. משכילים, אינטליגנטים ובעלי נימוסים, כאילו סיימו זה עתה קורס נימוסים והליכות

בשלבי ההיכרות הראשונים, השיחה זורמת. ההיסטוריה הישראלית האישית נישזרת ונפרסת, וסיפורים והחוויות מהשירות הצבאי – מהוות מכנה משותף איתן ומאחד

ואז, בצורה מהוססת וזהירה, מתגנבת לשיחה פוליטיקה ולפתע הכל משתנה. כאילו השמים מתקדרים, צבעם הופך מתכלת לאפור כהה, החיוכים נעלמים מהשפתיים וקצף לבן מתחיל להתהוות בזוויות השפתיים של צד אחד בשיחה שכבר הופכת לוויכוח. מי שמנוסה בתהליך הזה יודע, שעוד מעט קט, יתפרץ לו הר געש מלווה בבברקים ורעמים ולמעשה אי אפשר יהיה יותר לדבר בצורה תרבותית ואינטליגנטית. השיח הנעים והתרבותי יעלם כליל, ואת מקומו תתפוס רכבת הרים חסרת מעצורים שתוליך לשום מקום

עם השנים למדתי שלא ליפול למלכודת הפתאים הזאת, ולסגת נסיגה טקטית עוד לפני שמגיע שלב הקצף על השפתיים. לא באתי לעולם הזה כדי להרגיז בני אדם, ולבטח לא כדי להביא אותם להתקפים היסטריים. אבל לפעמים הגישה המתונה שלי פשוט לא עובדת

לאחרונה יצא לי לשוחח עם גברת ישראמריקאית אינטליגנטית,דעתנית ונחמדה באמת, שאני מכיר ומוקיר אותה ואת חוש ההומור שלה, כמו גם את גישתה החיובית לחיים ולבני אדם – כבר הרבה שנים. מפה לשם התגלגלה השיחה למתרחש בגבול עם מקסיקו. לגברת הייתה למרבה הפתעתי דעה נחרצת: “צריך לשים קץ לנחמדות האמריקאית ולמנוע בכל דרך את הגעת הפליטים מדרום אמריקה, גם במחיר של התעלמות מהחוקה ומהחוק. המהגרים העצורים לא מקבלים יחס גרוע כפי שמתפרסם במדיה הליברלית, וצריך להתייחס ל”מעכרים” הליברלים מהסי.אן.אן. שמגיעים לתאר את המצב בערבון מוגבל מאוד, כי רוב הדברים שהם מפיצים זה פייק ניוז. אתה אומר שהמיליונים שנוהרים כולם מבקשים להכנס לכאן בצורה חוקית?” היא שאלה אותי בהתרסה. “לא מגיעים מיליונים אלא מאות אלפים, וזאת על פי הדיווחים הרשמיים”, אמרתי לה ורובם מנסים

להכנס על פי החוקה האמריקאית שמאפשרת בקשת מקלט. החוקה מגדירה בדיוק איך צריך לטפל בהם, והיא לא מגבילה את מספר מבקשי המקלט. היא בוודאי לא מורה על הפרדת הילדים מהוריהם וכליאתם במתקני מעצר בתנאים מחפירים”. “הם לא נכלאים בתנאים מחפירים, ראיתי את התמונות והן לא נראות אמינות”, מיהרה הגברת להגיב, “וחוץ מזה מה איך אפשר לטפל בכל כך הרבה אנשים?” היא הזדעקה והבחנתי בהתחלה של שלב הקצף על השפתיים. ידעתי ששום דבר לא ישכנע אותה, אבל בהכרותי אותה כציונית נלהבת ניסיתי להעביר את השיח לדוגמא הישראלית: “בתחילחת שנות ה 50”, אמרתי, ישראל קלטה בתוך תקופה קצרה מאוד, כמעט פי 3 מאוכלוסייתה המקורית. היא לא עשתה זאת בצורה האידיאלית, ורבים לא שוכחים ולא סולחים את מחדליה עד היום. אבל הייתה זאת מדינה צעירה וענייה, שניסתה לעשות את הבלתי אפשרי בעזרת משאביה המוגבלים, או יותר נכון בעזרת חוסר משאביה. ארה”ב הינה מדינה גדולה ועשירה, שצריכה לטפל בכמות המהווה שבריר של אחוז מסך כל תושביה, ולאפשר להם על פי החוק לבקש מקלט באמריקה. הממשל עצמו מודה שהתנאים שבהם הוא מחזיק את העצורים, מיועדים להוות מיצג קשה של: כזאת יראו ויראו. זאת היא מדיניות אכזרית מכוונת שמטרתה להרתיע את אלה שמקווים להתחיל  חיים חדשים ולהציל את ילדיהם מגורל אכזר. לא חסר נדל”ן באמריקה, ולא חסר כסף שיאפשר לתת לעצירים תנאי מחיה אנושיים מינימליים, בואו נאמר ברמה של בית סוהר, שיש בו מיטה עם שמיכה ומזרון, מקלחת עם סבון, מברשת שיניים ומגבת, אסלה מתפקדת, ארוחות סדירות וטיפול רפואי מינימלי, כל הדברים שנמנעים מהם כיום כמדיניות מוצהרת

בשלב הזה היא קטעה אותי וחזרה לנרטיב של ה”פייק ניוז”, כשהטון והקצף על השפתיים מורים בבירור לאן הולכת השיחה. הבנתי שאני חייב לסגת, ומה שלא הזיק זה שבאמת הייתי חייב לעזוב. אמרתי שלום והלכתי

העברית שפה מוזרה לפעמים: גם כשאתה נפרד ממישהו ברגשות מעורבים ובנפש סוערת, אתה אומר לו “שלום”… ואולי בכלל זה טוב שכך

Leave a Reply


Scroll Up