פרק ד’ \ בן אלידע דע את אמריקה

January 12, 2019 11:38 pm0 commentsViews: 15

 

 

פרק ד’ \ בן אלידע דע את אמריקה

 

השליטה האלקטוראלית של הדמוקרטים של מדינות הדרום אחרי מלחמת האזרחים, אפשרה לדמוקרטים להכתיר נשיא אחד בשתי תקופת כהונה שונות עד סוף המאה ה 19 – גרובר קליבלנד שמו, בין השנים 1885 – 1889, ו בין השנים 1893 – 1897. השליטה על הקונגרס והסנט אבל התנדנדה בין המפלגות – בין סיבוב בחירות אחד למישנהו בשיווי משקל מושלם. האמת היא שעד היום, מעניקה השיטה האלקטוראלית יתרון קל למועמדים הרפובליקנים, בשל אחיזתן האיתנה של מדינות הדרום בשמרנות המסורתית של הדמוקרטים שהם היו פעם, ולפחות שני נשיאים רפובליקנים במאה העשרים ואחת, שהפסידו במנין הקולות הכללי, הפכו לנשיאים בזכות בחירת רוב האלקטורים שהוענקה להם בזכות הצבעת מדינות הדרום  ולא בזכות הבחירה של רוב הבוחרים של אמריקה.

 

במהלך השנה האחרונה של מלחמת האזרחים, ובתקופת השיקום שאחרי המלחמה, עסקו המחוקקים בגורלם ובזכויותיהם של מיליוני העבדים השחורים המשוחררים. עד 1869, התקבלו בקונגרס כמה תוספות לחוקה. יוליסס גרנט הרפובליקני, שנבחר לנשיאות בשנת 1868, היה זה ששכנע את חבריו המחוקקים בחשיבות הצבעתם של העבדים המשוחררים לעתידה של המפלגה הרפובליקנית.

בסופו של חודש מרץ 1870, עברה בקונגרס התוספת ה 15 לחוקת ארה”ב, שעסקה בין היתר בזכויות הבחירה של האזרחים. התוספת ה 15 לחוקה, הייתה פשרה שהתקבלה אחרי מאבק של שנים בין הדמוקרטים לרפובליקנים, האוסרת על מדינות ארה”ב לסרב לאזרחים האמריקאים תושבי המדינות את זכות הבחירה: “על בסיס גזע, צבע, רקע של עבדות או שיעבוד”

 

הייתה זו החלטה פרשנית של בית המשפט העליון של ארה”ב, שאפשרה למדינות השונות לפרש את התוספת לחוקה על פי מיטב הבנתן והפשיטה מעל התוספת הזאת את תוקפה הפדרלי. כתוצאה אמצו לעצמן מדינות הדרום, החל משנת 1890 ועד שנת 1910, מדיניות חדשה וחוקקו חוקים שהקימו מכשולים באשר לזכות להרשם כבעל זכות בחירה. החוקים החדשים במדינות הדרום הוציאו למעשה ממאגר הבוחרים את בעלי העור השחור, כמו גם לבנים עניים, שלא יכלו לעמוד במבחן הבעלות על קרקעות, או ידיעת קרוא וכתוב.

 

 

 

עוד מגבלות שהוטלו על זכות הבחירה של לבנים היו “סעיף הסבא” שכוון לצאצאי לוחמי מלחמת האזרחים ושטען לזכותם של אלה להצביע, בתנאי שלאבותיהם הייתה זכות בחירה לפני 1866.

 

ברור שההחלטת האלה רוקנו מתוכן את התוספת ה 15 לחוקה, והוציאו ממעגל בעלי זכות הבחירה את כל הבוחרים שהיו עלולים לסכן את העליונות הדמוקרטית הלבנה, לטובת הרפובליקנים.

 

רק במאה העשרים החל בית המשפט העליון לפרש את התוספת ה 15 לחוקה בצורה יותר רחבה ואסר על מימוש “סעיף הסבא” במדינות בהן הוא נחשב לחוק. ובהמשך הסיר את יתר המגבלות על זכויות הבחירה.

 

למעשה עד עצם היום הזה, עושות מדינות הנשלטות על ידי המפלגה השמרנית של היום, שהיא כידוע המפלגה הרפובליקנית, כל מאמץ אפשרי להגביל עד לבטל, את אפשרויות בעלי העור השחור להרשם כבעלי זכות בחירה, ואפילו מקשים על הבוחרים השחורים את האפשרות להגיע לקלפי על ידי צמצום מספר הקלפיות האיזורי מגוריהם – מה שגורם ליצירת תורים ארוכים מאוד, שיחד עם קיצור שעות הפתיחה של הקלפיות באיזורים האלה, גורמים לכך שמספר רב של בעלי זכות בחירה לא מצליחים ללמש את זכותם לבחור. בנוסף מאלצים שלטונות הרישום במדינות האלה את המבקשים לבחור, להציג תעודות לידה, מסמכים שמוכיחים את אזרחותם, ו”תעודת זהות”, מסמכים שהרבה מהאזרחים האלה, שזכו להצביע כל חייהם עד כה, אינם יכולים להציג מסיבות שונות, ומוצאים ממעגל בעלי זכות הבחירה.

 

השליטה האלקטוראלית של הדמוקרטים של מדינות הדרום אחרי מלחמת האזרחים, אפשרה לדמוקרטים להכתיר נשיא אחד בשתי תקופת כהונה שונות עד סוף המאה ה 19 – גרובר קליבלנד שמו, בין השנים 1885 – 1889, ו בין השנים 1893 – 1897. השליטה על הקונגרס והסנט אבל התנדנדה בין המפלגות – בין סיבוב בחירות אחד למישנהו בשיווי משקל מושלם. האמת היא שעד היום, מעניקה השיטה האלקטוראלית יתרון קל למועמדים הרפובליקנים, בשל אחיזתן האיתנה של מדינות הדרום בשמרנות המסורתית של הדמוקרטים שהם היו פעם, ולפחות שני נשיאים רפובליקנים במאה העשרים ואחת, שהפסידו במנין הקולות הכללי, הפכו לנשיאים בזכות בחירת רוב האלקטורים שהוענקה להם בזכות הצבעת מדינות הדרום  ולא בזכות הבחירה של רוב הבוחרים של אמריקה.

 

במהלך השנה האחרונה של מלחמת האזרחים, ובתקופת השיקום שאחרי המלחמה, עסקו המחוקקים בגורלם ובזכויותיהם של מיליוני העבדים השחורים המשוחררים. עד 1869, התקבלו בקונגרס כמה תוספות לחוקה. יוליסס גרנט הרפובליקני, שנבחר לנשיאות בשנת 1868, היה זה ששכנע את חבריו המחוקקים בחשיבות הצבעתם של העבדים המשוחררים לעתידה של המפלגה הרפובליקנית.

 

בסופו של חודש מרץ 1870, עברה בקונגרס התוספת ה 15 לחוקת ארה”ב, שעסקה בין היתר בזכויות הבחירה של האזרחים. התוספת ה 15 לחוקה, הייתה פשרה שהתקבלה אחרי מאבק של שנים בין הדמוקרטים לרפובליקנים, האוסרת על מדינות ארה”ב לסרב לאזרחים האמריקאים תושבי המדינות את זכות הבחירה: “על בסיס גזע, צבע, רקע של עבדות או שיעבוד”

 

הייתה זו החלטה פרשנית של בית המשפט העליון של ארה”ב, שאפשרה למדינות השונות לפרש את התוספת לחוקה על פי מיטב הבנתן והפשיטה מעל התוספת הזאת את תוקפה הפדרלי. כתוצאה אמצו לעצמן מדינות הדרום, החל משנת 1890 ועד שנת 1910, מדיניות חדשה וחוקקו חוקים שהקימו מכשולים באשר לזכות להרשם כבעל זכות בחירה. החוקים החדשים במדינות הדרום הוציאו למעשה ממאגר הבוחרים את בעלי העור השחור, כמו גם לבנים עניים, שלא יכלו לעמוד במבחן הבעלות על קרקעות, או ידיעת קרוא וכתוב.

עוד מגבלות שהוטלו על זכות הבחירה של לבנים היו “סעיף הסבא” שכוון לצאצאי לוחמי מלחמת האזרחים ושטען לזכותם של אלה להצביע, בתנאי שלאבותיהם הייתה זכות בחירה לפני 1866.

 

ברור שההחלטת האלה רוקנו מתוכן את התוספת ה 15 לחוקה, והוציאו ממעגל בעלי זכות הבחירה את כל הבוחרים שהיו עלולים לסכן את העליונות הדמוקרטית הלבנה, לטובת הרפובליקנים.

 

רק במאה העשרים החל בית המשפט העליון לפרש את התוספת ה 15 לחוקה בצורה יותר רחבה ואסר על מימוש “סעיף הסבא” במדינות בהן הוא נחשב לחוק. ובהמשך הסיר את יתר המגבלות על זכויות הבחירה.

 

למעשה עד עצם היום הזה, עושות מדינות הנשלטות על ידי המפלגה השמרנית של היום, שהיא כידוע המפלגה הרפובליקנית, כל מאמץ אפשרי להגביל עד לבטל, את אפשרויות בעלי העור השחור להרשם כבעלי זכות בחירה, ואפילו מקשים על הבוחרים השחורים את האפשרות להגיע לקלפי על ידי צמצום מספר הקלפיות האיזורי מגוריהם – מה שגורם ליצירת תורים ארוכים מאוד, שיחד עם קיצור שעות הפתיחה של הקלפיות באיזורים האלה, גורמים לכך שמספר רב של בעלי זכות בחירה לא מצליחים ללמש את זכותם לבחור. בנוסף מאלצים שלטונות הרישום במדינות האלה את המבקשים לבחור, להציג תעודות לידה, מסמכים שמוכיחים את אזרחותם, ו”תעודת זהות”, מסמכים שהרבה מהאזרחים האלה, שזכו להצביע כל חייהם עד כה, אינם יכולים להציג מסיבות שונות, ומוצאים ממעגל בעלי זכות הבחירה.

 

המשך בשבוע הבא..

Leave a Reply


Scroll Up