הים של תל אביב

July 15, 2019 8:17 pm0 commentsViews: 3

הים של תל אביב

14 ק”מ של רצועת חול, 13 חופי רחצה ושני נמלים מסמלים את העיר תל-אביב מההיסטוריה ועד למותג. תל-אביב הפכה את החולות, את  הגלים, את המולת חופיה, לרוח המזוהה עימה: החופש, ההעזה, האווירה מלאת החיים והשמחה, הפתיחות לעולם. רצועת החוף הצרה מחברת בין שני חלקיה: העיר העברית הראשונה, עיר חדשה וחדשנית, ויפו העתיקה, “ערוס אל-בחר” (عروس البحر, ‏כלת הים), אחותה הגדולה, האחרת.

לרגל מלאת 110 שנה לתל-אביב מציג מוז”א, מוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, תערוכת צילום מיוחדת – הים של תל-אביב. הצילום של העיר מתחיל ביפו ובצלמיה – הצליינים, הערבים, הארמנים והיהודים, עוד בטרם הייתה אחוזת בית. התערוכה מציגה את התהפוכות החזותיות וההיסטוריות כפי שנלכדו בעדשות צלמים ואמנים מראשית ימי הצילום בארץ, ובתוך כך היא מניחה את הזווית התיעודית, הפוליטית והאמנותית הייחודית של שפת הצילום. לתערוכה נבחרו תצלומים איקוניים בצד עבודות וידאו, וכונסו בה יחד מגוון היבטים ושפות תרבות מרובדות. הצופים בתערוכה מוזמנים להתבונן, להקשיב ולדבר ב”שפת הים” התל-אביבית.

בשלהי המאה ה-19, כאשר ביקר חוזה המדינה בנימין זאב הרצל בארץ-ישראל, הוא נכנס אל הארץ דרך יפו – שער הכניסה העיקרי לארץ. בשנת 1909 נבנתה בחולות שמצפון ליפו שכונת “אחוזת בית”, שממנה צמחה העיר תל-אביב. למרות ההפרדה הרשמית בין העיר היהודית לעיר הערבית באותה עת, סמל העיר הראשון של תל-אביב, שעיצב נחום גוטמן, מציב במרכזו את מגדלור נמל יפו.

תוכנית המתאר הראשונה של תל-אביב, שגובשה בזמן המנדט הבריטי, ראתה בים נכס. התוכנית התוותה רחובות למסחר הנמתחים מדרום לצפון ומצטלבים בשדרות רוחב העולות מן הים. בשנת 1936, בעקבות מאורעות המרד הערבי, נבנה נמל תל-אביב, ומעתה בשני הקצוות של רצועת החוף המפרידה בין הערים ניצבו שני נמלים ושני מגדלורים. עם פרוץ מלחמת העצמאות נמלטו רוב תושבי יפו דרך הנמל של עירם והפליגו לביירות ולעזה. לאחר הקמת המדינה חוברו תל-אביב ויפו לעיר אחת ולים אחד.

תל-אביב, העיר שנולדה מן החולות, הפנתה את גבה אל הים, וחזרה אליו: בשנות ה-70 של המאה ה-20 נחסמה רצועת החוף על ידי קו המלונות ונבנו הטיילת, כיכר אתרים וגן צ’ארלס קלור, שהוקם על חורבות שכונת מנשיה הערבית-יהודית. בראשית שנות האלפיים, סימל את תהליך החזרה אל הים הקמת פארק מדרון יפו, שנבנה על גבי “הטמם” (طمم, מטמנה), אי של זבל ושברי בתים שנערם ממערב לשכונת עג’מי, שכונה שרחובותיה פרוסים כאידרה של דג עד היום על שפת הים של תל-אביב.

עוד בראשית ימיה של העיר תל-אביב שימש חוף הים של העיר מקום בילוי ורחצה בעונת הקיץ. הים הוא מרכיב משמעותי בחיי תושבי העיר, וגם בדימויה של תל-אביב בעולם כעיר חוף. עם השנים הפך החוף למותג תיירותי ולמוקד משיכה לתיירים. לאחרונה כינה ראש העיר רון חולדאי את תל-אביב-יפו “עיר מגדלור”, בשל היותה מרחב ליברלי וסמן אידאולוגי המתווה דרך למדינת ישראל.

חנאן אבו-חוסיין – מיצבים

האמנית חנאן אבו-חוסיין, ילידת אום אל פחם, חיה ויוצרת בירושלים מאז שנת 1995. עבודותיה עוסקות בזהות ובמקומיות, בנשיות ובגבריות, בחומר ובזיכרון ובמפגש בין תרבויות.

“האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, עוסקות במעמד האישה ובשאלות הנוגעות לזהויות המקומיות: הפלסטינית והיהודית והמרחב שביניהן. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה.

החומרים המשמשים אותי הם חומרי בניין, כמו בטון ומלט. החומרים הללו מתייחסים לבנאי הערבי שבנה את הארץ, ומצד שני לחומת ההפרדה שחותכת את הארץ. החומה הזו אמנם מפרידה בין שני העמים אבל היא עדיין מאפשרת לראות את מה שמעבר לה. בעבודות נוספות השתמשתי בחומרים המאפיינים מלאכות נשיות כמו מחטים וחוטי תפירה, שהם חומרים רכים. בחירת החומרים המגוונת לאורך שנות הפעילות האמנותית שלי, מתייחסת ליחסי גברים-נשים ולמקומה של האישה בחברה הערבית ובחברה הכללית”.

בתערוכה המוצגת במקומות שונים במוזיאון, מתכתבת האמנית עם נושאים אלה, בתוך הבית ומחוצה לו, עם האישי, המשפחתי והקהילתי, ועם שאלות הנוגעות לזהות ולמקום. במבואת בניין התערוכות המרכזי (מרכז רוטשילד) מוצגות עבודות וידאו המתארות-מתעדות את האמנית בפעולותיה. העמל והעמלנות הופכים מול עיני הצופים לסמלים, לשיח בלי מילים, למפגש אינטימי עם אישה ועם תרבות. במבואה מוצגים גם המיצבים סמנדרה (ערמת מזרנים), 2018, ו- My Mother Blanket #22019- המאפשרים מפגש הטומן בחובו זיכרונות מהבית, הערבי והיהודי.

משמיכת הנדוניה עוברת התערוכה לגן הארכיאולוגי של המוזיאון, לשני מיצבים מותאמי-חלל המוצגים בטחנת הקמח ובבית הבד – בוקג’יה (צרור), ו- .In Between the Destruction of the Father

המיצבים מכניסים את עבודת נשים לשני מוסדות שבחברה הערבית המסורתית היו נחלתם של גברים. המיצבים יוצרים גם מפגש בין ההיסטוריה של שני העמים – גן המוזיאון משתרע בקרבת  חורבות הכפר הפלסטיני שיי’ח מואניס ( الشـَّيْخُ مُوَنِّس), ובית הבד וטחנת הקמח הם מבנים שהוקמו בהשראת מבנים פלסטיניים. נדמה שהמפגשים ויחסי הכוחות המשתקפים בעבודותיה של האמנית מייצגים רבדים ארכיאולוגיים ועכשוויים של חיינו.

מתערוכה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב

Leave a Reply


Scroll Up