sכך נכשלה ספרד בהתמודדות עם התפרצות הקורונה מאת איצ’ו דיאס, נשיונל רוויו

March 29, 2020 8:51 pm0 commentsViews: 6

 

גם כאשר היה ברור כי מדובר במגפה גלובלית קטלנית, הממשלה במדריד העדיפה לעסוק בשלל “משברים” אחרים ולא בסכנה האמיתית

חיטוי בתחנת רכבת בספרד | Eusko Jaurlaritza

ביום ה-28 בנובמבר 2019, האיחוד האירופי הכריז באופן רשמי וחגיגי על “מצב חירום אקלימי”, בטקס שנוהל על ידי הנביאה בת ה-17 גרטה טונברג. כיום, כמעט ארבעה חודשים לאחר מכן ובעיצומו של מצב חירום אמיתי, אותה הצהרה רשמית וחגיגית נראית מגוחכת ונלעגת. תוסיפו לכך את המרוץ האכזרי בין מדינות האיחוד להשגת מכונות הנשמה ומסכות רפואיות שהיו מיועדות לאחרים, ותבינו מדוע נשיא הפרלמנט האירופי לשעבר אנטוניו טאיאני אמר כי “האיחוד חייב להתמודד עם משבר הבריאות או למות”. במצב הנוכחי האיחוד נעלם לחלוטין מהשטח, יחד עם אותו “משבר אקלים”, ובכל יום שחולף התקווה למצוא אותו בחיים דועכת.

לפני כחודש, בזמן שנגיף הקורונה רק החל לפלוש ליבשת הישנה, אנחנו האירופאים היינו טרודים בעניינים חשובים הרבה יותר מאשר איזו שפעת קטנה. בראשית חודש מרץ, הממשלה הקומוניסטית בספרד התמקדה בחקיקת חוקים כמו “חוק חופש המיניות”, כאילו שבמשך המאות האחרונות הספרדים התרבו באמצעות הַאֲבָקָה; באותו הזמן בשווייץ, התקשורת המקומית פתחה בקמפיין מוזר להפלת המלוכה בספרד, כאילו המהפכה הצרפתית לא הביאה לנו מספיק שפיכות דמים ושריפת כנסיות; כמה ימים קודם לכן, ב-2 במרץ, הסיפור הגדול בשווייץ היה משאל עם בנוגע לחוק שאסר להביע ביקורת על פוליטיקאים תומכי להט”ב. כל זה הזכיר לי את אמרתו של האינטלקטואל הקולומביאני גומס דאווילה על כך ש”למרות מה שמלמדים אותנו היום, יחסי מין קלילים אינם הפתרון לכל בעיותנו”.

בשבדיה וגרמניה, ולמעשה במחצית ממדינות אירופה, כותרות העיתונים ב-7 במרץ עסקו (שוב) באמירות החשובות של גרטה טונברג על הצורך לנקוט בצעדים שיפלו לטובה נשים על חשבון גברים. באותם ימים ממש, הממשלה בהולנד הודיעה על חוק חדש שיאפשר המתת חסד של קשישים ש”התעייפו מהחיים”. אין זו הפתעה אם כן שהפעם האחרונה ששמענו מהולנד הייתה כאשר גורמים רשמיים הפצירו בציבור “לא להביא אנשים חלשים ומבוגרים לבתי החולים”. כנראה שצעירים הולנדים יראו טוב יותר בגלויות של שדות הפרחים הצבעוניים. עדיין באותו שבוע ראשון של מרץ, כמעט כל העיתונות האירופית הקדישה נהרות של דיו לדיון החשוב בשאלה האם אתלטים טרנסג’נדרים צריכים להתחרות באולימפיאדה בקיץ הקרוב כגברים או כנשים. אחד מהעיתונים הפרוגרסיבים הרבים ביבשת הגדיר זאת כך: “עמוק לתוך המאה ה-21, עדיין יש עוד הרבה עבודה לעשות בסוגיות כמו גזענות, סקסיזם ודת, ואפילו בסוגיית הזהות המינית”. זהו משפט קלאסי של מחשבה רדודה ושרלטנית: הוא לעולם יהיה נכון.

בראשית חודש מרץ בגרמניה, המדינה כולה נחלקה בשאלה האם נכון להקים פסל ענק של לנין בעיירה קטנה בצפון. דיון מרתק ללא ספק, ואולי הפסל היה יכול לעזור להדוף את התפרצות הקורונה. אבל האהובה עלי מכל הייתה סקוטלנד, שם בעוד המגפה מתחילה להתפשט במהרה הדיון העיקרי התמקד בשאלה האם הממשלה צריכה לספק מוצרי היגיינה נשית בחינם. גם במדינות אחרות באירופה היה אפשר לקרוא טורי דעה שצללו לעומק השאלה הסקוטית. באופן כללי, התחושה הייתה של פסטיבל צבעוני של חוסר אונים, כמו הנוסעים שהתעקשו להמשיך ולשתות על סיפון הטיטאניק הטובעת, שניה לפני שיום הדין מגיע.

גם האו”ם לא טמן ידו בצלחת. ביום ה-10 במרץ, בו דווח על 118 אלף חולים ו-4,262 הרוגים ממגפת הקורונה באירופה, האו”ם בחר לכנס מסיבת עיתונאים מיוחדת כדי להכריז על מאבק כלכלי ומדיני…נגד משבר האקלים! כן, נראה כי התוכנית היא להשאיר לפנגולינים עולם יפה ונקי יותר. וכך, מזכ”ל האו”ם אנטוניו גוטרש התכבד להודיע לנו כי אם מגמת שינוי האקלים תמשך בקצב הנוכחי היא תוביל לגלי חום ומגפות באפריקה ותגרום לבצורת ושיטפונות במדינות כמו ספרד, אך לא הסביר כיצד ניתן למות מצמא ולטבוע באותו הזמן. אבל אולי זה קצת מוגזם לצפות להסברים מהנשיא לשעבר של האינטרנציונל הסוציאליסטי ששיבח את המדיניות של משטר קסטרו בקובה, וכעת טוען שעלינו לקחת דוגמה מהדיקטטורה הקומוניסטית בעניין הקורונה.

בעיצומו של כל מצעד האיוולת הזה, המציאות הקשה נחתה על אירופה. בתוך ימים ספורים גילינו כי שאלת התחבושות ההיגייניות, סערת האולימפיאדה או משבר האקלים – לא היו באמת בעיות חשובות או דחופות, או בעיות בכלל. היו אלה משברים מזויפים, סוג של תחביב לבני הדור שלא ידעו מעולם מהי טרגדיה אמיתית.

פצעים עמוקים

התגובות להתפרצות הקורונה מצד פוליטיקאים באירופה מראות בלבול ומבוכה של אנשים שעד עתה חיו במטריקס והתעוררו לפתע. מרבית התגובות ביבשת נעו בין הכחשה לכאוס, אך התגובה הנוראית מכולן הייתה כנראה זו של הממשלה בספרד, שעודדה את האזרחים להשתתף בהמוניהם במצעדים הפמיניסטיים של ה-8 במרץ, ויום לאחר מכן ניסתה להסתיר דיווחים על כך שהתפשטות הקורונה במדינה כבר יצאה משליטה.

כרמן קאלבו | Villanueva de la Serena

סגנית הנשיא כרמן קאלבו אמרה אז כי השתתפות בהפגנות הפמיניסטיות היא לא פחות מחובה מוסרית, מכיוון ש”מה שעומד על הכף הם החיים של אנשים רבים”. היא התייחסה כמובן לאלימות נגד נשים, אך הדגימה בלי משים כיצד הממשלה בראשות פדרו סנצ’ס אומרת את האמת רק במקרה. נכון, חייהם של אנשים רבים נמצאים בסכנה, אך כפי שגילינו בדרך הקשה הסכנה הגיעה דווקא ממקור אחר לחלוטין. בימים אלה קאלבו מחלימה מנגיף הקורונה, בדומה למרבית חברי הממשלה שהשתתפו בהפגנות.

הספרדים עצמם, כך נראה, דווקא שמחים מכך שהממשלה לקחה כמה ימי חופש מאשר שאותם שרים ימשיכו בעבודתם הגרועה. רק לפני מספר ימים, התגלה כי 650 אלף ערכות לבדיקת קורונה שרכשה הממשלה הוחזרו לסין מכיוון שהיו פגומות. ביום שבת הנשיא עוד הופיע בטלוויזיה ואמר כי מדובר ב”ערכות שנבדקו והן בעלות חשיבות רבה”, אך במהרה התגלה כי הן לא פועלות. בדיחה שנפוצה לאחרונה בספרד גורסת כי “הממשלה עשתה לעצמה בדיקת קורונה…ויש לה בת!”.

דבר דומה התרחש בצרפת, שם הנשיא עמנואל מקרון החליט על סגירת הבארים והמועדונים, אך סרב לדחות את הבחירות המקומיות שנערכו ב-15 במרץ. למרות כל זאת, עד לפני ימים ספורים ממש הן צרפת והן גרמניה התגאו בטיפול המוצלח שלהן במשבר. אך האמת היא ששקרים אינם פותרים את הבעיה: אנחנו יודעים שאף אחת מהן לא סופרת את מקרי המוות מקורונה מחוץ לבתי החולים, ושהגרמנים לא מגדירים “מקרה מוות מקורונה” אם לחולה היו מחלות קודמות.

בנקודה מסוימת בין ה-8 ל-15 במרץ, כל מדינות אירופה סגרו את גבולותיהן באופן חד-צדדי. בשבועות שחלפו מאז המדינות עצמן לקחו פיקוד על המצב, בעוד האיחוד האירופי פסק למעשה להתקיים. אפילו כיום, בכירי האיחוד עדיין דנים על פתרונות כלכליים למצב אך טרם קיבלו החלטה. המכשול העיקרי בפני ההסכם הכלכלי היא העובדה שמדינות כמו הולנד וגרמניה שחסכו במשך שנים מסרבות להציל בכספן את המדינות הבזבזניות בדרום היבשת. אך גם אלו שנותרו כעת לבדם לא נמצאים במצב טוב יותר, במיוחד הממלכה הבריטית המשלמת מחיר כבד על מדיניות הקורונה שלה. הידבקותו של ראש הממשלה בנגיף הייתה נראית כמו כתובת על הקיר, ונראה כי כדי לשרוד בעולם של גלובליזציה אתה צריך יותר מאשר לעצבן את כולם כל הזמן.

יבשת אירופה, שהמדינות בה הימרו את הכל על מבנה רב-לאומי עוצמתי שאמור להגן עליהן מפני הרשע, עומדת כעת בפני אכזבה מרה. עדיין לא ברור מה צופן לה העתיד, אך מה שכן ברור הוא שמוות ועוני יהיו כלולים בו למשך זמן רב. אנשי אירופה מתגעגעים כעת לממשלות שמסוגלות לבצע דברים, לחברה אזרחית מגובשת ולאזרחים בעלי ערכים של הקרבה וסולידריות – אותם ערכים שהודרו בכוונה מהחוקה האירופית כדי לפייס את השמאל הקיצוני החילוני. וכך נראה כי אנטוניו טאיאני צדק: מגפת הקורונה פתחה מחדש את הפצעים העמוקים ביותר של האיחוד האירופי.

איצ’ו דיאס הוא עיתונאי וסופר ספרדי. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.

 

Leave a Reply


Scroll Up